רבע אליפות, שמחה שלמה

1 אירוח אחד הבתים באליפות אירופה בכדורסל 2017 הוא יום חג לכדורסל הישראלי ולנאמני נבחרת ישראל, אלו שנותרו ואלה שיצטרפו בהמשך.

מעבר לרצון העמוק הטבוע בנו לארח ולהשוויץ בפני קהילת הכדורסל האירופית, שאינה היורוליג בכל הטוב התיירותי, ההיסטורי והגסטרונומי של המקום. מדובר בהזדמנות לספק גם את הכמיהה של רבים מאיתנו לשייכות בינלאומית, עם הכרה ציבורית מתבקשת, גם אם אנו בעצם מארחים רבע אליפות אירופה (בית אחד מתוך ארבעה), המספק מרגוע למרדף הבלתי נגמר שלנו אחר לגיטימציה. כמעט 69 שנים לאחר הכרזת כ"ט בנובמבר, כל אשרור שכזה מתקבל בהגזמה מסוימת ומשתווה ליום שאחרי ההכרזה, 30 בנובמבר, המערב שמחה ודאגה, מה שמסביר היטב את מעגלי הריקודים הווירטואליים, שהגיעו מכיוון איגוד הכדורסל.

זה אמנם לא "אירוע הספורט החשוב ביותר שמגיע למדינת ישראל מאז ומעולם", כמו שהעיד יו"ר האיגוד עמירם הלוי, בכל זאת היו כאן פעמיים פיינל פור של היורוליג, אליפויות יבשתיות בכדורגל לגילים צעירים ואליפויות יבשתיות בשחייה, בהתעמלות ובענפים אולימפיים אחרים, אבל זו בהחלט חותמת פרחונית ומכובדת בדרכון הנורמליות שלנו. אבל אל תבנו עלינו לאירוח האולימפיאדה ב־2028.

2 מסע המשחקים של נבחרת ישראל בהרכבה הצעיר, שנתן הזדמנות לשחקנים להראות את היכולת שלהם להתמודד עם פיזיות ואינטנסיביות שחסרות בליגה המקומית הוא רעיון ראוי ונכון, סוג של ניסוי כלים נטול לחץ של העפלה.

ארז אדלשטיין, בג'וב חייו כמאמן מכבי ת"א, ויתר על שבוע האימונים הראשון של קבוצתו כדי להיות חלק מהעניין הזה והראה עד כמה הנושא חשוב עבורו, אפילו אם נדמה שהוא חזר מהמסע עם שערות לבנות יותר, הקרדיט לאמארה סטודמאייר ושות' מצד אחד וקווינסי מילר מצד אחר. אתמול, במסיבת העיתונאים שנערכה בדיוק שנה לפני אירוח האליפות, הוא דיבר על נבחרת יוון, שאירחה את אליפות אירופה ב־1987 והשדרוג העצום שאירוח האליפות עשה לענף במדינה. אבל מעבר לעובדה שלקבוצה שאותה הוא מאמן יש שבעה זרים ושני מתאזרחים (איך ג'ו אלכסנדר לא קיבל חותמת שחורה בדרכון לאחר היכולת שלו בקדנציה הקודמת?), ליוונים היה את ניקי גאליס ופניוטיס יאנאקיס, שני גדולי דור, שהובילו נבחרת של כישרון ולב לזכייה באליפות.

מי הם הגאליס והיאנאקיס שלנו? ובכן, להיות פטריוט של הנבחרת בקיץ הבא זו משימה קלה מדי, ויד אליהו יגעש בכך אין ספק, אבל מי יסלול לשם את הדרך? לולא החוק הרוסי יבדל"א, הכדורסלן הישראלי היה סרח עודף ועלה תאנה של סגלי הקבוצות בליגת העל. מבט חטוף אל הרכבי הקבוצות, שמסיימות להיבנות בימים אלה מראה שרכבות הזרים עבדו הקיץ קשה יותר מרכבת ישראל (משימה לא קשה, אבל עדיין), ושגדודי המתאזרחים מצטיידים בכלות כשרות ובסבתות עם תעודה המעידה שהיא אמרה פעם "אוי ויי" בנר שלישי של חנוכה. שנים אחרי, החוק הרוסי הוא עדיין הכלי המשמעותי ביותר לקידום הכדורסלן הישראלי. החלטה שנכפתה על מנהלי הקבוצות ללא סיוע מאיגוד הכדורסל אלא על ידי ארגון שחקנים נחוש ומאוחד. החוק הזה הוא גבולות הביטחון של הכדורסלן הישראלי, ואל לו לוותר עליו עד שלא יורידו את מספר הזרים בליגה לשלושה בלבד.

אירוח רבע אליפות אירופה זה באמת נחמד, יכול לקדם את הענף ולתת השראה לילדי הקטסל, אבל דקות משחק לישראלים זה צינור החמצן של הענף, שמספק לאותם ילדי קטסל את הסיבה האמיתית לחלום. כי החלום שלהם הוא להשתתף באליפות, לא לצפות בה.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות