"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

נס על נפשו: סיפורו של פאיסה לילסה

רץ המרתון העניק מדליית כסף לאתיופיה, אבל לא ישוב למדינה והפך למבקש מקלט • האתלט מחה, כשסיכל את ידיו בצורת X על יחס ממשלתו לבני עמו האורומים: "הייתי חייב להילחם למענם" • על גיבור אולימפי

,עודכן
צילום: אי.פי // לילסה. מביע את המחאה לאחר המרתון

בין שלל האירועים של יום הנעילה בריו 2016 נבלע מעט האירוע המשמעותי מכולם. פאיסה לילסה, רץ המרתון האתיופי, חצה את קו הסיום במקום השני בזמן מכובד של 2:09:54 שע' וכשהוא מניף את ידיו בצורת X מעל ראשו. אף על פי שהעניק לאתיופיה מדליית כסף ארבע שנים אחרי שכל רציה קרסו במרתון היוקרתי בלונדון, לילסה לא חגג. הרץ (26) היה בשליחות בריו.

מטרת ה־X היתה להביע לעיני כל העולם סולידריות עם בני עמו האורומים, שנלחמים על קיומם באתיופיה. "בתשעת החודשים האחרונים נרצחו יותר מ־1,000 אורומים, ואלפים נוספים נכלאו ללא סיבה. אני, כנציג שלהם, חייב לעשות משהו", הסביר בסיום.

בעקבות הדברים האלה לילסה הפך למבקש מקלט. "אם אני חוזר לאתיופיה רוצחים אותי, ואם לא רוצחים אז מכניסים אותי לכלא", אמר לכלי התקשורת, "אולי אני אשאר כאן ואולי אצליח להגיע לאמריקה". ברשתות החברתיות הצליחו בעזרת גיוס המונים לגייס בתוך שעות ספורות כ־40 אלף דולר במטרה לעזור לרץ למצוא בית חדש.

המחאה הפוליטית החשובה הזאת נדחקה לשוליים, כנראה מכיוון שהיא מגיעה מכיוונו של ספורטאי אפריקני, אבל גם מכיוון שהוועד האולימפי לא מוכן לסבול אקטים פוליטיים שכאלה בזמן המשחקים האולימפיים. חוק מספר 50 באמנה האולימפית אוסר הפגנת דעות פוליטיות בזמן משחקים. מאז שהאמריקנים טומי סמית' וג'ון קרלוס הושעו ונלקחה מהם המדליה לאחר האגרוף הקמוץ במשחקי מקסיקו 1968, נרשמו מקרים מועטים בלבד של מחאות פוליטיות שכאלה.

ללילסה, כנראה, יש דאגות יותר חשובות מהתגובה של הוועד האולימפי (נכון לרגע זה, אגב, נדמה שלא ייענש). כיליד אורומיה, בירת העם האורומי שמהווה כשליש מתושבי אתיופיה, הוא לא יכול לשבת בחיבוק ידיים לנוכח היחס שלו זוכים בני עמו. הממשלה מתכננת להרחיב את עיר הבירה אדיס אבבה על חשבון האזורים החקלאיים של אורומיה, ההפגנות נתקלות בתגובות אלימות של הצבא, ולילסה החליט לנצל את הבמה כדי לחשוף את העוולה הזאת בפני העולם, יהיה המחיר אשר יהיה. על פי הדיווחים האחרונים, דרכונו נלקח על ידי אחד מאנשי המשלחת האתיופית.

למדליסט הכסף הטרי הורים, אחים, אישה ושני ילדים באתיופיה. הוא דיבר איתם לאחר המרתון, אך אינו יודע אם הם במעצר או מתי יראה אותם, אם בכלל: "הייתי חייב להילחם למענם. מגיע להם לחיות בשלום, מגיע להם בית". בית זה גם מה שחסר עכשיו ללילסה, גיבור אולימפי אמיתי.

israelhayom

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר