תמונה ישראלית מוכרת וידועה: רכב נתקע בעלייה לירושלים, והנהג עומד בשולי הכביש, מיכסה המנוע מורם, ענן קיטור מיתמר אל פניו המיוזעות. ואז נעצר רכב מאחוריו, וגבר כרסתן ניגש אל הנהג ומתכופף אל המנוע הרותח. "תן לי, תן לי", הוא אומר, מלא רצון טוב, "אני יודע מה לעשות. הייתי מכונאי בשריון". בדרך כלל, זה לא נגמר טוב. תנו לי, תנו לי, אומר הנשיא אובאמה לישראל, אל מול הבעיה האיראנית הרותחת. אני יודע מה לעשות. אבל אובאמה אפילו לא היה מכונאי בשריון. וגם זה עלול לא להיגמר טוב. ולא בטוח שהוא מלא רצון טוב. "אני לא מבלף", אמר הנשיא לוועידת איפא"ק לפני כשבועיים, ולרגע נדמה היה שהדוד מאמריקה יפתור לנו את הבעיה האיראנית, בעוד אנו יושבים ביציע ומריעים בהתלהבות ובהקלה. אבל למחרת הצהרתו, כבר עשה סיבוב-פרסה: בחזרה לשיחות נוספות עם האיראנים. "צ'אנס אחרון", אומר המימשל, שלפני רגע זכה בתשואות על הכרזתו שתמו ימי ה"בלימה", והנה מגיעים ימי ה"מניעה". הפרשן המוערך צ'רלס קראוטהאמר התחלחל. "מהי מטרתו האמיתית של אובאמה-" שאל בטור לפני שבוע, וציטט בכיר בממשל שאמר לעיתונו, ה"וושינגטון פוסט": "אנו מנסים להקשות ככל האפשר על ישראל לקבל החלטה לתקוף". מזעזע, אומר קראוטהאמר. מצד אחד יש מדינת-טרור קיצונית, שבתוך זמן קצר יהיה בידיה נשק גרעיני, שמטרתו המוצהרת השמדת ישראל - ומצד שני ישנו נשיא, שכל מטרתו להגיע לנובמבר בשלום, בלי מלחמה, בלי משברים, ובלי מחירי נפט מזנקים. העיקר שלא יסכן את סיכוייו להיבחר מחדש, אומר קראוטהאמר, ומסכם: "משקיף הוגן יגיע ודאי למסקנה, ששאיפתה של ישראל שלא ללכת בכניעה ובהשלמה אל האפילה היא נעלה ומוסרית יותר מעתידו הפוליטי של אדם אחד, ואפילו הוא נשיא ארה"ב". השאלה מה לעשות מול איום הגרעין האיראני הפכה לסוגיה העיקרית במערכת הבינלאומית, ולמרבה הצער - גם לדיון הסוער, והיצרי, ביותר בתקשורת הישראלית. כל הסכרים נפרצו, ואף הקאנון הלאומי שלנו - חורבן, גלות, שואה, תקומה - הושם ללעג. כיצד מועילה ומזיקה ההיסטוריה לחיים, שאל פעם פילוסוף גדול, ודומה שהוא היה מתענג למראה מחול-הפירואט-על-ראש-סיכה של אנשי ביטחון לשעבר, מומחים, פרשנים, סופרים ו"אנשי רוח" המנסים להוכיח ששחור הוא לבן, ששתיים ועוד שתיים לא מסתכמים בארבע, ושהאיראנים הרציונלים אינם בונים פצצה, ואם הם בונים לא ישתמשו בה, ושאם ישתמשו בה זה לא יהיה נגדנו, ושבכלל זה לא העסק שלנו, ושמי שחושב שאנחנו שוב בסכנת השמדה, טועה ומטעה. ההיסטוריה כן ממלאת תפקיד גם בהווה, וטוב שכך. לכל עם יש ההיסטוריה שלו, הנרטיב שלו, הקאנון שלו. ובמקרה שלנו, השואה ממלאת תפקיד מרכזי. "בכל דור ודור" וגו' אינו רק פסוק מההגדה: זו אמת היסטורית. לא נעימה, אבל אמת. והיא נכונה גם להיום: תשאלו את החבר'ה מהרצועה ומהגדה, מטהרן ומביירות. לא רוצים להאמין להם? זב"שכם. מתי תתחילו להאמין, כשיהיה מאוחר מדי? ובינתיים לא לעשות כלום, כפי שהציע הסופר דויד גרוסמן- "פייסנות פסיבית עיצבה את תפיסת-עולמה של האליטה השלטת בבריטניה בשנות ה-30... הלך-הרוח הציבורי היה של 'לא עוד מלחמה'...סירוב להתחמש-מחדש ואמונה נאיבית בביטחון הקולקטיבי טבעו את חותמם על השמאל... הם אולי הוקיעו את מה שהנאצים עשו, אבל סלידתם מסוחרי הנשק ומהמיליטריזם היתה כה עזה, עד שהם סירבו אפילו להתחמשות זהירה (של בריטניה), ובכך הוכיחו כי לא הבינו את מה שהיה כה מיוחד ברוע של הנאציזם". כך כותב ההיסטוריון הבריטי הנחשב מייקל ברליי בספרו "לחימה מוסרית", בתארו את רוח הפייסנות של בריטניה מול הסכנה הממשמשת ובאה. המודיעין לא קורא מחשבות שוב השוואה בין שלטון הנאצים לשלטון בטהרן? בהחלט. מהסיבה הפשוטה, שזו האמת. נכון, שני מצבים היסטוריים תמיד שונים זה מזה, אבל בכל מצב היסטורי משתתפים בני אדם. והם נותרו די דומים. עובדה: התנ"ך, הטרגדיות היווניות, המחזות של שקספיר, יצירות האמנות הגדולות - כל אלה רלוונטיים לבני האדם של ימינו, כשם שהיו רלוונטיים לשעתם. ההיסטוריה אולי לא חוזרת על עצמה, אבל בני אדם, בהינתן מצב דומה, יגיבו בצורה דומה. מהפכות עממיות בכיכרות העיר היו גם לפני הטוויטר והפייסבוק; מלחמות היו גם לפני המצאת הטנק והמל"ט. והשמדת עם היתה גם לפני תאי הגזים. עם הנשק הגרעיני היא רק נעשתה קלה יותר. נשק גרעיני בידי איסלאמיסטים הוא סכנה לישראל. הם חיים את ההיסטוריה. בשבילם, פלישת הצלבנים אירעה רק באחרונה, וגם אנחנו, שלא בטובתנו, הצלבנים הארורים בעיניהם. הם חיים את המיתוס, ופועלים לזירוז ביאת המשיח - שלהם. תן להם נשק גרעיני, והם יפעילו אותו. כך הם אומרים. מי שסבור שזו "תעמולה לצורכי פנים", יבושם לו. להזכירו, זמן קצר בלבד לפני פיגועי התאומים התפרסמו באתרי אל-קאעידה איומים מפורשים, שהנה עומד הארגון לעשות משהו שיזעזע את העולם. המודיעין המתוחכם בעולם, האמריקני, התעלם. התוצאה ידועה. ובכלל, המודיעין הוא עניין בעייתי. ב-2007 פורסמה הערכת המודיעין הלאומי בארה"ב, שלפיה איראן הקפיאה זה מכבר את תוכנית הגרעין שלה. בטהרן התפוצצו מצחוק. הם ודאי גם קראו את רב-המכר "מורשת של אפר", המתאר את כל הכישלונות של המודיעין האמריקני. גם היום, כך מודים מקורות בכירים בוושינגטון בידיעה שפורסמה בארה"ב, ספק אם המודיעין שלהם יביא בזמן אמת הוראה של חמינאי להרכיב את הפצצה. יש להם לוויינים, ומערכות האזנה, ומחשבים, ומכ"מים - כל הטכנולוגיה הכי מתקדמת. אבל הם עדיין לא יכולים לקרוא את מחשבותיהם של האייתוללות. גם לא בטוח שהם יכולים לפעול הכי טוב. אם נניח בצד את חיסולו של בן לאדן - סיכול ממוקד מושלם, אחרי עשר שנות עבודה - הרי שהצבא האמריקני, לרוע המזל, לא כל כך מנצח באחרונה. את הצבא של סדאם חוסיין היה קל יחסית להביס, בשתי מערכות. אבל הטרור הביא לנטישת עיראק, והטרור מביא ליציאתם הקרובה של כוחות ארה"ב מאפגניסטן. אחרי ה-Yes We Can של מערכת הבחירות, הולך ומשתרש עתה בארה"ב המושג It Is Not Doable - אי אפשר לעשות את זה, כשהכוונה לניצחון באפגניסטן. אז זה מה שחסר לו, לאובאמה, המפקד העליון של הכוחות המזוינים - עוד מלחמה לא-מוצלחת במזה"ת- החלטות קשות בתנאי אי ודאות מנהיגות מתבטאת ביכולת לקבל החלטה קשה, בתנאים של חוסר ודאות, אל מול עמימות. החלטות כאלה כבר התקבלו בישראל: ב-1948, כאשר בן-גוריון הכריע על הכרזת המדינה, אל מול מקהלה של אזהרות והתרעות מפני פלישת צבאות ערב. ב-1967, כשנפלה ההחלטה לצאת למלחמת ששת הימים, מול טבעת חנק של צבאות מצרים, סוריה וירדן. ב-1981, כשבגין הכריע בעד חיסול הכור בבגדד, כנגד עצות כמעט כל המומחים ולובשי המדים. הימורים? "מדינאות חייבת לפעמים לקבל החלטות שהן במהותן הימורים עמומים על קופה גדולה", כתב השבוע הפרופ' יחזקאל דרור, "אם מספר הנהרגים הצפוי במלחמה עתידית גדול פי כמה מאלה שייהרגו במלחמה הנוכחית, אזי חובה לפעול כעת". אילו פלשו בעלות הברית ב-1936 לחבל הריין, כדי לבלום את אחד המהלכים הראשונים של היטלר, היו ודאי נהרגים אי-אלו - אבל המחיר היה זעיר, יחסית למה שבא שלוש שנים לאחר מכן. לא נעים "לחשוב על הבלתי ניתן למחשבה", כשם ספרו הקלאסי של האסטרטג פרופ' הרמן קאהן, אבל המספרים בהחלט מוחשיים. פצצת גרעין איראנית עלולה להסב לישראל נזק עצום. "ישראל היא מדינה של פצצה אחת", העריך פעם רפסנג'אני, מראשי האייתוללות, כשכוונתו: די בפצצת אטום אחת להשמידה. האיראנים בדרך ליותר מפצצה אחת; אבל אם תוכנית הגרעין האיראנית תיפגע קשות, או תושמד, הרי שיכולת המכה-השנייה האיראנית, כיום, מוגבלת. יש להם, לפי פרסומים זרים, מאות לא רבות של טילי קרקע-קרקע עם טווח לישראל. חלקם יושמדו במתקפה. אחרים, שישוגרו, ייתקלו בטילי ה"חץ", שיעילותם לא פחותה מזו של מערכת כיפת ברזל. רק מיעוטם יגיעו ליעדם - בדומה לטילי הסקאד של סדאם חוסיין במלחמת המפרץ הראשונה. ישראל ספגה אז פגיעות של כ-40 טילים כאלה, והנזק היה נסבל. האם חיזבאללה וחמאס, שני הבסיסים הקדמיים של איראן, יצטרפו למערכה, וימטירו 50-40 אלף רקטות לעבר האויב הציוני? לא בטוח. הם יודעים שיש להם מה להפסיד: את שלטונם, ואת חייהם. וממילא, צריך לקחת בחשבון שאם בכוונתם להגיב על מתקפה ישראלית נגד איראן, הרי שהם עלולים להגיב, נגדנו, גם על מתקפה אמריקנית נגד איראן. ב-1991 ישראל לא השתתפה בקואליציה שפלשה לעיראק, אבל טיליו של סדאם שוגרו עלינו. כפי שציין אתמול ראש הממשלה בנאומו בכנסת: אפשר רק לתאר לעצמנו את עזות מצחם של ארגוני הטרור כאשר מדינת-האם שלהם תפרוש מעליהם מטרייה גרעינית. אפשר להניח שאם הבעיה האיראנית תיפתר - הם דווקא ייחלשו. נוח היה לכולנו שהבעיה האיראנית תיעלם לנו במטה-קסם. אבל היא לא הולכת לשום מקום; היא רק נעשית חמורה מיום-ליום. לכן צריך לפתור אותה. וגם אפשר. יש מי שמעריך שמתקפה על איראן "תבעיר את המזה"ת". אחרים אומרים, שמתקפה כזו דווקא תכה את המזה"ת בהלם, ולאחר גל זמני של עליית מחיר נפט - לא תגרום לתהליך דרמטי. היא פשוט תפתור את הבעיה, כפי שהשמדת הכור בבגדד חיסלה את תוכנית הגרעין העיראקית, אחת ולתמיד. אם נדרשו לאיראנים כמעט 20 שנה להגיע למקום שבו הם נמצאים כיום - מי אומר, שיתאוששו "בתוך שנה-שנתיים"- אל לנו לזלזל ביכולותיהם של מערכת הביטחון הישראלית, של צה"ל, של חיל האוויר. אסור לנו להשתחצן: את מחיר השחצנות שילמנו במלחמת יום הכיפורים, ולא רק בה. אבל גם אסור לנו להשתפן: גם לחוסר-המעשה יש מחיר כבד. השילוב של אמצעים, שיטות ומוטיבציה הוא שילוב מנצח. חיל האוויר הישראלי כבר עשה את הבלתי-אפשרי, ויותר מפעם אחת. מאמר ב"ניו יורק טיימס" לפני כשבועיים הדגיש את המורכבות של פעולה נגד איראן: הריחוק, הנ"מ, ריבוי המטרות. "צריך יהיה לשלוח 100 מטוסים", הזהיר העיתון. מישהו רק שכח, שכבר במלחמת העולם השנייה היו משימות של 1,000 מטוסים (לפי מקורות זרים, אין לנו כל כך הרבה...). מאז, הטכנולוגיה מסייעת למשימה: במטוסים עצמם, בניווט, באמצעי-השיבוש, בחימוש המדויק שחלקו מוטל מרחוק ולא מעל המטרה, במטוסים ללא טייס. ומעל לכל - המוטיבציה. בני גילי לא ישכחו את האווירה של ערב מלחמת ששת הימים, כשהעם כולו חש שהוא בשעת מבחן, ונרתם כולו למאמץ להסיר מעלינו את הסכנה. גם לא נשכח את יום הכיפורים, אחרי צפירות האזעקה, כשכולם נחפזו מבתי הכנסת, נהר של אדם שהציף את רחובות הערים, ממהרים הביתה, לקחת את הנעליים הגבוהות והמדים. ואת האווירה של 1976, עם ההודעה על הצלחת מבצע אנטבה. וגם השבוע, בממ"דים של יישובי הדרום - לא פחד היה שם, ולא טראומה. ורק כתבים כאלה או אחרים התרוצצו כדי לתפוס מישהו שיגיד להם "כן, בטח, זה מפחיד. ככה אי-אפשר יותר". קשה, נועז ואפשרי יש מרחק עצום בין "הסבב" שהיה השבוע מול הג'יהאד ברצועה, לבין תקיפה אפשרית באיראן. זה לא היה "תרגול על מודל". אבל זה הוכיח שאפשר לצאת לפעולה יזומה ומוצדקת, שמטרתה סיכול טרור ומניעת פיגוע המוני. שאפשר להיערך למכת-הנגד הצפויה. שאפשר לבלום את רוב הרקטות שיירו לכיווננו, שאפשר לפגוע במטרות-אויב בדיוק רב. המערכת פעלה כמערכת, וחלקיה השלימו זה את זה. מישהו הגדיר את זה בתקשורת כ"עימות הכי קשה מאז מבצע עופרת יצוקה". סליחה? נכון לאמש, בצד שלנו, אף ישראלי לא נהרג. נגרם נזק מועט ביותר לבתים ולרכוש. בצד השני, חוסלו יותר מ-20 מחבלים, כמעט שלא נפגעו אזרחים, נגרם הרס מועט. איראן זה סיפור בסדרי-גודל עצומים פי-כמה. אם זה ייעשה, הרי שלא "אסטרטג של כורסה" יעשה את זה, אלא מיטב אנשינו ובנינו. הכי טובים. כמעט 70 שנה אחרי השואה, זהו חוד-החנית של עם ישראל. עם אמריקנים או בלי אמריקנים, זה יהיה קשה. זה יהיה נועז. אבל זה אפשרי.
