האם התקווה הישראלית למדליה ראשונה אי פעם באתלטיקה האולימפית תהפוך למציאות מרגשת? הלילה תנסה חנה קנייזבה־מיננקו, להיכנס לספרי ההיסטוריה של הספורט הישראלי.
מיננקו, שלפנות בוקר תהפוך לישראלית הראשונה שמופיעה בגמר אולימפי מאז פרצה את הדרך אסתר רוט־שחמורוב, אי אז באולימפיאדת מונטריאול 1976 (סיימה שישית בגמר ה־100 מ' משוכות), גם תחזיר את ישראל למפת הגמרים באתלטיקה, מאז עשה זאת הקופץ במוט אלכס אברבוך (מקום 10 בסידני 2000 ומקום 8 באתונה 2004).
במוקדמות שלשום מיננקו גרמה לכולנו, ובעיקר לעצמה, הרבה דפיקות לב, לאחר שפסלה בשני הניסיונות הראשונים שלה ורק בקפיצה השלישית והאחרונה הצליחה להבטיח את מקומה בין 12 הפיינליסטיות, לאחר שריחפה למרחק של 14.20 מ'. "לא הרגשתי את הרגליים שלי, אולי זה השעות או מזג האוויר, אבל לא הרגשתי בנוח במוקדמות", אמרה מיננקו אחרי הבוקר המותח באיצטדיון האתלטיקה בריו דה ז'נירו. המילים של מיננקו אולי נשמעות כמו תירוצים טיפוסיים של ספורטאי ישראלי, אבל במקרה שלה, מאז עלתה לארץ בעקבות החתונה עם בעלה, האתלט לשעבר אנטולי מיננקו, היא הוכיחה שההישגים שלה ממש לא "ישראלים טיפוסיים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
