אסון בטקסס: 16 הרוגים בהתלקחות כדור פורח

אמש בפארק הירקון הבנתי מה הכי מתאים לחום יולי־אוגוסט הישראלי: הופעה של סנטנה, כמובן. החום האדיר של הקהל התערבב עם הקצב הלטינו־רוק הלוהט שזרם מהבמה. נחלי זיעה נשפכו מכולם - צופים, נגנים, קרלוס סנטנה עצמו - ולאיש זה לא היה אכפת. אולי אפילו יותר מזה: הזיעה היא תבלין הכרחי לסלסה. את הטי־שירט תמיד אפשר לכבס. המופע נפתח בבנג היסטרי: על המסכים קטע מההופעה האגדית בוודסטוק ב־1969, ועל הבמה סנטנה מנגן את "Soul sacrifice", השיר שהזניק אותו לתודעה. קליק מיידי. ייאמר מייד שהוא זכאי לכל מיליגרם מההכרה העולמית שלה זכה. הרולינג סטון מיקם אותו במקום ה־15 מבין 100 הגיטריסטים הטובים בכל הזמנים, ואנחנו אומרים - לפחות. הוא מנגן על גיטרה מוזהבת שבעת קרבות ושרוטה כדבעי. אני לא מתיימר לזהות את הדגם, אבל כבר שנים שחברת PRS guitars מייצרת ליין על שמו, וסביר להניח שזו אחת מהן. בצליל שהוא מפיק מהגיטרה אי אפשר לטעות: הוא כל כך ייחודי, צלול כמו זכוכית... והוא וירטואוז מאין כמוהו. ואיזו הופעה הוא נתן. עשרה ימים אחרי יום הולדתו ה־69, הוא חי את הבמה וחש את הקהל ומפנק אותו בלהיטים בקצב מסחרר: כבר בהתחלה "Maria Maria", שיחד עם "Smooth" (ידוע יותר כ"או שתשכחי מזה") אחראים לקאמבק המדהים שלו ב־1999, 17 שנה לאחר שנעלם למעשה מהתודעה.

"הבה נשמח את הנשים", אמר לפני שהחל בביצוע השיר הזה; ו־"Samba pa ti" הברזילאית, "Corazon espinado", מהאלבום הראשון בספרדית, ו־"Jingo" הוותיק, "Black magic woman" (שלא נכלל בפלייליסט המקורי והיה בונוס לקהל שקיבל אותו באהבה ובחום גדול), "Oye como va" המקפיץ, ועוד ועוד. הבמה התפוצצה מכישרון, וכל אחד מהנגנים ומהזמרים, בקטעי הסולו הארוכים שסנטנה פירגן להם בנדיבות, הוכיחו רמה מוסיקלית אדירה. הביצוע של הגיטריסט המוביל השני, תומאס מייסטו, שנתן פייט יפה לסנטנה ל־"Roxanne" של סטינג, פשוט קרע את הלב. בנג'מין ריטוולד על הבס, המנהל המוסיקלי של המופע, נתן קטע סולו מהמם.

אבל ההפתעה האמיתית של הערב היתה סינדי סנטנה, אשתו של קרלוס, על התופים. סולו תופים, שהיה פעם קטע חובה באלבומי רוק משובחים, הוא אמנות שכמעט נעלמה מהעולם. איפה קית' מון, נוחו עדן, איפה ג'ינג'ר בייקר, איפה מייקל שריבי, המתופף הינוקא של סנטנה בוודסטוק, שהטריף חצי מיליון איש? אז זהו, שיש יורשת: סינדי סנטנה היא מתופפת מהגיהינום, עם אנרגיה וזעם וקצב שלא היו מביישים אף אחד מהמתופפים הגדולים.

המופע כולו, אף שלכאורה היה מסיבת סלסה ורוק ענקית שארכה כשעתיים ורבע, היה ערוך היטב והסתתרו בו גם סוכריות מפתיעות: הוא החזיר אהבה לקהל גם בנגינת - תחזיקו חזק - "הבה נגילה", והקהל שיתף פעולה ושר איתו בדבקות. כשירד מהבמה זה היה לצלילי "Exodus"... וגם בזה יש אמירה מעניינת. שום צופה לא יצא מההופעה בלי חיוך על הפנים. ואפילו בריזה קלה החלה מנשבת בסוף.