"אני חושב שיש לנו מזל", אמר איתי להט כשישבנו לטעום את היינות החדשים שלו. "בכל מקום בעולם עושים היום את היין הטוב ביותר שנעשה אי פעם". הוא יודע על מה הוא מדבר. הוא למד בישראל ובאוסטרליה, עבד כאגרונום וכיינן ביקבים ישראליים גדולים וקטנים, וברשימת הלקוחות שאותם הוא מלווה כיום כיועץ נמצאים כמה מהיקבים הישראליים הבולטים של השנים האחרונות, ובהם גוש עציון, אורטל וכישור. בשונה מיועצים רבים שאת ההשפעה שלהם על סגנון היין אפשר לזהות, בין שהוא נעשה בישראל ובין שבקליפורניה או בצרפת, העבודה של להט מתמקדת באיכות ובגישה. את ההחלטות הנוגעות לאופי הוא משאיר ליצרנים עצמם. "הביקוש האמיתי", הוא אומר, "אף פעם לא התמקד ביינות מתוקים, בשלים ועשירים. אנשים אוהבים את מה שמחליק". בכך הוא מתכוון ליינות קלים ונעימים לשתייה, כמו שגם אני אוהב.
הידע, הניסיון והכלים שרכשו יצרני היין בישראל ובעולם מאפשרים להם, לדבריו, לעשות יינות שיוכלו לחיות ולהתפתח עשרים שנה ואפילו יותר. להט, שבין עיסוקיו מרכז את לימודי היין במכללת תל־חי, אומר שאחד הגורמים לכך הוא ההתקדמות באמצעי הזיהוי של חומרי טעם וריח ביין ושיפור היכולת להגיב אליהם. הכלים העומדים כיום לרשות הייננים מאפשרים להם להגיע לאיזונים טובים יותר בין טעמים, ריחות ומבנה, שלא היו אפשריים בעבר. כך, על פי להט, ניתן ליצור יינות מכוונים וממוקדים שמדגישים את הסגנון המבוקש יותר מאשר את התכונות המולדות של זן ענבים כזה או אחר. כשמדובר ביינות לבנים הוא מאמין שהעתיד צפון ברב־זניות, ולגבי יינות אדומים, הקביעה שלו היא חד־משמעית: "זה חייב להתחיל בסירה" - זן שיודע להיות רך ושופע גם כשבוצרים אותו מוקדם ואינו דורש השריות ארוכות של הקליפות כדי להפגין צבע אדום מרשים.
את היינות האדומים שהוא עושה להט מעביר לחביות לפני סיום התסיסה, מפריד בעדינות בין המיץ לקליפות הענבים ומשאיר את היין בחביות, על השמרים, כמו שמקובל בעשיית יינות לבנים. הריחות של משקעי השמרים הם לא הכי נעימים, אבל בטיפול נכון הם מוסיפים ליין עושר ומורכבות ארומטית. לאחר שהשלמנו את חובותינו האקדמיות, טעמנו קצת יין. רק כדי לבדוק אם התיאוריות אכן עומדות במבחן המציאות.
להט לבן 2012
כשהושק, לפני כשנה, חשבתי שהוא "יין רציני ומלא אופי שיהיה טעים ומעניין גם בעוד כמה שנים", ולשמחתי לא טעיתי. ליין, שנעשה מענבי ויונייה ורוסאן שגדלו בגובה 900 מטרים מעל פני הים והתיישן בחביות גדולות, יש ריחות של פירות לבנים בשלים, וניל, גיר ואגוזים. המרקם שלו שמנוני, הטעמים המורכבים אינם גולשים לבשלות יתר כמו שקורה ללא מעט לבנים ישראליים בגילו, והסיומת מתובלת בעדינות. אני מקווה שנשארו ממנו עוד כמה בקבוקים כי הייתי שמח לטעום אותו גם בשנה הבאה. המחיר בהשקה: 135 שקלים.
להט לבן 2014
"יש למה לחכות", זה מה שכתבתי עליו בזמנו, ואכן היה. ליין, שנעשה מאותם זנים ומאותם כרמים כמו אחיו הבוגר, יש ריחות רעננים של תפוחים ירוקים, פירות טרופיים, הדרים, פירות לבנים ומעט וניל. המבנה שלו סמיך, אבל החמיצות הנהדרת מחזיקה יפה את כל העסק וגורמת ליין לרחף ברכות מענגת על הלשון, עד לסיומת המרירה והמתובלת. המחיר: 120 שקלים.
להט אדום 2014
ליין, שנעשה מענבי סירה מצפון רמת הגולן, בתוספת 15 אחוזי קברנה סוביניון, יש ריחות אופייניים לסירה של בשר צלוי, אדמה, פירות יער טריים, תבלינים, פרי בוסר ירקרק ועשבי תיבול. המגע שלו עם החך מעט קשוח בהתחלה, אבל משתחרר והופך נעים וחלק יותר עם כל לגימה. הוא מאוד מהנה עכשיו, אבל הייתי שמח לחזור אליו בעוד שלוש־ארבע שנים. המחיר: 120 שקלים.
yairgath@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו