חי. מאמן הפועל ירושלים סימונה פיאניג'אני עובד, ועובד במרץ. בסביבת הקבוצה אומרים שהתחושה היא שהעונה הולכת להיות "וואן מן שואו", הצגה של איש אחד. הוא ינווט, הוא יחליט, הוא יבחר, הוא ייתן את המילה האחרונה.
על פניו, ובלי שראינו את הקבוצה המתהווה משחקת ולו דקה אחת, נראה שפיאניג'אני יוצר העתק נאמן למקור של סיינה שלו, מהשנים 2006-2012. זו שדרסה את הליגה האיטלקית, זו שהעפילה פעמיים לפיינל פור היורוליג. הקבוצות של פיאניג'אני זכורות בעיקר ממשחק הריצה הכמעט בלתי ניתן לעצירה, ועל פי הרכש שהגיע עד כה לירושלים, סביר להניח שהתקפה בת 14 שניות תיחשב לארוכה במיוחד אצל האיטלקי.
אלא שאם ניקח את סיינה מודל 2007-2008, שהודחה בחצי גמר הפיינל פור על ידי מכבי ת"א, ניזכר בקשישטוף לברינוביץ' שחרך את הרשתות עם 57.8 אחוז משלוש, ובטרל מקינטייר המלהיב שתרם את ה-40 אחוז מעבר לקשת. בהנחה שטראוויס פיטרסון אמור להיות הלברינוביץ' הירושלמי, לא ברור מי מהקו האחורי של האדומים, למעט יותם הלפרין, מסוגל להתקרב לאחוזים של מקינטייר.
הקבוצה ההיא של פיאניג'אני זרקה – שימו לב – 646 שלשות באותה עונה ביורוליג. זה נתון מטורף של 29.3 שלשות למשחק, והיא קלעה 244, שהם 37.8%. עד כה, נראה שפיאניג'אני הביא שחקנים שמתאימים לקצב של סיינה ההיא, אבל לא ברור מה או מי יהווה את התחליף ליכולת הנהדרת מחוץ לקשת.
צומח. קבוצות רבות בתהליך בנייה מנסות ליצור תמהיל בין שחקנים ותיקים לצעירים. התמהיל האיטלקי עד כה עובד אחרת: למעט שון ג'ונס הצעיר, כל הזרים של ירושלים בגיל ממוצע של מעט יותר מ-30 וכמעט כולם בעלי ניסיון אירופי עשיר ומוכח. הם מצטרפים להלפרין בן ה-32 ולאליהו שהחליף השנה קידומת. המגמה ברורה: הקבוצה הזאת נועדה להצליח כאן ועכשיו. אין כאן תהליך, אין פה צמיחה לטווח ארוך, יש רצון ברור לייצר הצלחה ובעיקר בזירה האירופית.
לנוכח הפוקוס העיקרי על אירופה, יהיה מעניין מאוד לראות איזה מחיר, אם בכלל, יהיה מוכן לשלם פיאניג'אני בליגה המקומית, ואולי מכאן תבוא הצמיחה. האם בר טימור ישתדרג לחמישייה הפותחת? האם רפי מנקו יזכה להמשכיות בדקות המשחק הרבות ששיחק מהרגע שבו דיאור פישר שוחרר בעונה שעברה? האם איגור מאיור – צלף מצטיין משלוש למי ששכח – יזכה לקבל דקות משחק משמעותיות?
קינסי. דומה מדי לדייסון ולג'רלס? // צילום: GettyImages
דומים. הוא שחקן פיזי, חודר מצוין, מגן קשוח, מנוסה מאוד בזירה האירופית, טוב מאוד באחד-על-אחד, פורח במשחק הפתוח ולא מצטיין בקליעה משלוש. המשפט הבא נאמר על: א' – קרטיס ג'רלס; ב' – ג'רום דייסון; ג' – טרנס קינסי; ד' – כל התשובות נכונות. כן, שלושת הזרים האחרונים שירושלים החתימה דומים, דומים מדי, וכאן מסתמנת בעיה ראשונה בסגל האדום.
אני מנסה להבין מהסגל המתגבש מי משלושת החברים אמור לאזן אחד את השני ולא כל כך מצליח. התכונות הדומות עלולות לפגוע בירושלים בעיקר במצבים שבהם פיאניג'אני לא יצליח לשלוט בקצב המשחק ושחקניו יוכרחו לייצר נקודות במשחק עומד. במצב כזה, כל השלושה יוכלו לייצר נקודות בבידוד של אחד-על-אחד, אבל מה יקרה כשייתקלו בהגנה יזורית יעילה שתמנע את הבידודים ותקשה על הנעת הכדור? בבעיית הקליעה מעבר לקשת כבר נגענו, ויהיה מעניין לראות כיצד פיאניג'אני יתמודד עם האתגרים האלו.
כעת נשאר לירושלים לעשות את ההחתמה אולי החשובה ביותר – הסנטר הפותח. בפעם האחרונה שירושלים הביאה סנטר טבעי מתחילת העונה (ארט פרחוסקי ב-2013), זה הסתיים ברבע גמר היורוקאפ. בפעמיים שלאחר מכן, דיון תומפסון ואיליי הולמן הצטרפו באמצע העונה ושינו את הקבוצה מקצה לקצה.
אורי אלון אמר בראיונות שהלקח נלמד, אבל המאמן שהביא מעולם לא השתגע על סנטרים כבדים והעדיף את ז'אנר הגבוה הנייד והקפיצי על פני שחקן פוסט אפ קלאסי. העבר הוכיח שבלי אחד כזה, ירושלים התרסקה באירופה, והסגל הכמעט סגור בבירה משווע לכתובת ברורה מתחת לסל, כזה שיספק מימד שיעלים את הדימיון בין כל השאר ויגוון את המשחק של פיאניג'אני בעיקר כשהקצב לא יהיה בשליטתו. כל מה שנשאר זה להמתין בסבלנות לסמיילי האחרון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
