"משספי הגרונות של ילדות בפיג'מה לא עוצרים בקריית ארבע"

זעק עולם! הזדעזעי ארץ. ילדה עטופה בשמיכתה לנצח. דם שטף את חדר הילדים. דם, במקום אור מן התריסים. האם אתה רואה את התמונה הזאת, עולם? האם המזרן ועליו דמה השפוך של בת 13 עובר את החומות? מצליח לטלטל את היסודות שעליהם מערב שאנן מקים בתי קפה? התעורר עולם! הלל ישנה ומתה.

משספי הגרונות של ילדות בפיג'מה לא עוצרים בקריית ארבע, לא עוצרים בקו הירוק, גם לא בישראל. קריית ארבע נמתחת משרונה עד אורלנדו. זעק עולם, על הילדה היפה הזאת, התמה. עליך זעק.

הלב זוכר את כל הילדים שנרצחו במיטותיהם, זוכר ולא שוכח. נחשי אדם מצאו אותם על סדין ילדותי, עצומי עיניים, מוגנים בבד רך, וטבחו בהם. לפני 14 שנים באדורה: דניאל שפי בת ה־5. במיטתה. באותה שנה, בקיבוץ מצר: נועם אוחיון בן ה־4 ואחיו מתן בן ה־5 יחד עם אמם, רויטל. במיטותיהם. לפני חמש שנים, באיתמר: יואב בן ה־11, אלעד בן ה־4 והדס התינוקת, לצד הוריהם, אודי ורותי. במיטות בערב שבת. ושלהבת פס, וחיה זיסל בראון, בעגלות התינוק שלהן. ומירב חטואל, ויונתן פלמר, חגורים בכיסא התינוק שלהם. ועוד ועוד פנים רכות, במקום שהיה אמור להיות שמור ומוגן.

סליחה ששיקרנו לכם, ילדים. יש מפלצות מתחת למיטה.

מאז מאורעות 1921, באינתיפאדה אחת ארוכה שעוד מעט ימלאו לה מאה שנים, אנחנו מדממים את בנינו, נשותינו, זקנינו וטפנו. מול שורות הקברים המתארכות הצלחנו לגדל ילדים אוהבי אדם, מלאי שמחת חיים, יוצרים, מפתחים, בונים, זורעים וקוצרים. מה עשה האויב הערבי בזמן הזה? העצים את השנאה והמוות, שלח עוד ילד בן 17 לקרוע את עורקיה של ילדה בסכין. בני האדם נולדים טובים, כולם. התרבות היא שמוליכה אדם להיות גרוע מחיה.

ראו מה אמרה אתמול בהלוויה אסתר מרום, המורה של הלל לריקוד שראתה את הלל זוהרת ופורחת בערב האחרון לחייה, במופע הסיום של מרכז המחול: "תמיד מצאנו בריקוד נחמה. אנחנו כבר שנים רוקדים בצל הטרור. נשבעת לך שלא נפסיק לרקוד. נרקוד ונבכה, נרקוד ונתאבל. אבל יגיע גם היום שבו נרקוד ונשמח".

בדיוק לפני שנתיים, ביום האחרון ללימודים, נמצאו גופותיהם של הנערים החטופים. גם הם נרצחו בפאתי חברון. לילה שחור היה אתמול בקריית ארבע. בעיירה שאיבדה בתוך כמה חודשים שישה מתושביה, שוב חפרו אתים באדמה. הילדה שהובאה למנוחות בפתחו של החופש הגדול תמשיך לישון לנצח. הלוואי שהעולם יתעורר.