ציון דרך, לא פחות

הפקת "דולי הפנינים" מאת ז'ורז' ביזה היא ציון דרך בתולדות האופרה הישראלית. הבימוי החריף של לוטה דה ביר והביצוע המוסיקלי המוקפד של המנצח סטיבן סלואן ושל הסולנים עשויים לסמן דרך חדשה לאופרה, שבה הפקה יכולה להיות מאתגרת, אפילו שערורייתית, בלי שהדבר יגרע מאיכות הביצוע המוסיקלי.

את "דולי הפנינים" קשה להציג היום כמות שהיא. האופרה של ביזה היא דוגמה למשיכה העצומה של בני המאה ה־19 לאקזוטי. סיפור המעשה מתרחש בציילון. שלוש הדמויות הראשיות, החברים הטובים נדיר וזורגה והכוהנת ליילה, מושא התשוקה של השניים, חיים בעולם שבו אחוזים זה בזה אמונה דתית יוקדת, קודים נוקשים וארוטיות תמימה - כל מה שקסם לפאריסאי הממוצע בן זמנו של ביזה.

הבמאית דה ביר החליטה לשלב אוריינטליזם זה של המאה ה־19 עם הקפיטליזם ועולם הדימויים התזזיתי של המאה ה־21. האופרה הופכת לתוכנית ריאליטי, מעין "הישרדות", תחת הכותרת "דולי הפנינים: האתגר". על הבמה מתרוצץ בלי הפסקה צוות ההפקה - במאי, מפיק, צלם ואיש סאונד - המתמרן את המשתתפים בתוכנית, שהם הדמויות הראשיות. בירכּתי הבמה ניצב מבנה דמוי גלובוס, שהוא למעשה בניין בן שלוש קומות שבו שוכנים בסלונים בורגניים הצופים בתוכנית, הלוא הם אנשי המקהלה.

מה שהרשים יותר מכל ברעיון של דה ביר הוא האפקטיביות שלו. זה באמת עובד ומצליח לספק אמירה חריפה על האופרה ועל חיינו, וכל זאת בלי להיות דידקטי מדי.

הביצוע המוסיקלי היה מעולה. כריסטינה פאסארויו בתפקיד ליילה היתה נהדרת, שני הגברים, אלכסיי דולגוב וניקולה מיכאילוביץ', היו מצוינים גם הם, והניצוח של סטיבן סלואן היה מדויק ומלא תשוקה. יש לקוות שיגיע לעיתים תכופות יותר לאופרה.