זו אחת התמונות הזכורות ביותר ממלחמת לבנון השנייה: נעל אדומה של חייל בחטיבת הצנחנים ניצבת על גדר בית העלמין בכפר גלעדי, ומתחתיה זרזיפים של דם מכתימים את האבנים הלבנות. במשך השנים היא הפכה לסמל של האסון הנורא שאירע במקום, זמן קצר לפני שצולמה - מותם של 12 לוחמי מילואים מגדוד 9255 של הצנחנים, שהתכנסו בפתח בית העלמין ונפגעו מקטיושה שנפלה במקום. הנעל הזו שייכת לרס"מ (מיל') י', ששירת אז כרס"פ בפלוגה המסייעת של הגדוד.
עשר שנים חלפו מאותו יום שחור, אבל במובנים מסוימים י' (46) עדיין נמצא שם, בזירת האסון שהיה עד לו. הוא אובחן מאז כסובל מהלם קרב, והמראות לא עוזבים אותו. "היינו גמורים מעייפות", הוא מתחיל לשחזר את הרגעים הקשים ההם מ־6 באוגוסט, היום ה־25 למלחמה, "החניתי את היונדאי המגויסת שלי וגם את משאית טילי הנ"ט, והלכנו ארבעה חיילים לנמנם בצל עץ גדול. את נעלי הצנחנים שלי הנחתי על גדר האבנים של בית העלמין, ושכבתי לנוח".
ואז רקטה קטלנית פגעה היישר במכונית היונדאי הלבנה של י' ובכל מי שהיה בקרבת מקום. "ראיתי את המראות, אבל לא שמעתי את הקולות", ממשיך י', "כל הסיפור הזה היה מבחינתי כמו סרט אילם. קמתי. ג' הפקיד היה לצידי, שני הלוחמים האחרים נעלמו. רצתי לכיוון היציאה מבית העלמין. בשלב הזה כבר ראיתי שלוש גופות ושהכל בוער, שרוף ושחור. לא יודע איך להגדיר את המחזות הקשים שראיתי. אולי סוג של טבח. פעלתי כמו אוטומט. באימונים תירגלנו הכל, אבל מעולם לא תירגלנו טיפול באירוע רב־נפגעים. בראש היתה רק מחשבה אחת: איך לעזור לחברים הפצועים. כל מה שהיה לי זו תחבושת אישית". בתוך ההמולה ששררה במקום, הבחין י' כי צמיגי המשאית שנשאה את טילי הנ"ט החלו לבעור. בקור רוח עלה על המשאית והסיע אותה למרחק כמה עשרות מטרים מזירת האסון: "לא חשבתי על עצמי באותו רגע. ידעתי שהמשאית עמוסה בטילים, ושעלי לפעול מהר ולהרחיק את המשאית מהמקום כדי שלא תתפוצץ עם כל חומר הנפץ שעליה".
י' וקעקוע האריה השואג // צילום: דני ברנר
בתום האירוע החיים שבו למסלולם, אך החוויה השתנתה בעליל. "אחרי האירוע חזרתי לעבודה, אבל הראש היה במקום אחר. כל מכונית יונדאי גטס לבנה מחזירה אותי לאסון בכפר גלעדי. נסעתי למשפחה באנגליה להתאוורר, אבל הרגשתי חנוק וחזרתי לארץ. פניתי ליחידה לתגובות קרב, אובחנתי והוכרתי כהלום קרב. מי שעפה לו רגל, כולם רואים שהוא צולע. אצלי, כהלום קרב, לא רואים כלום וההתמודדות קשה מאוד, לי ולמשפחה".
היום י' הוא בעליה של חברה לאבטחה אלקטרונית ומשמש רכז ביטחון שוטף צבאי של קיבוץ בעמק בית שאן, שבו הוא מתגורר עם משפחתו. למרות קשיי היומיום, הוא ממשיך לשרת במילואים באותו גדוד צנחנים ולשמור על קשר עם משפחות קורבנות האסון. "זה עושה לי ממש טוב. אני ממשיך לתרום ככל יכולתי כי חשוב לי לשרת במילואים".
גם אם הפצעים שהותיר בו האסון נסתרים מהעין, מזכרת אחת משם הוא עדיין נושא על גופו. שנתיים אחרי האירוע החליט י' לקעקע על גבו את דמות האריה השואג מתל חי שטיפת דם זולגת מעינו. "זה מחבר אותי לאסון של הגדוד שלי. האירוע התרחש סמוך לאנדרטת האריה השואג, שבעיניי מסמל את המאבק של עם ישראל על ארצו מאז ימי יוסף טרומפלדור ז"ל ועד ימינו. מאבק שלא תם".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו