לפני שבועיים, במסגרת שירות מילואים, ראה סרן (מיל') אנטון סיומין את לבנון לראשונה זה עשר שנים, בתצפית מהגבול. הקצין האמיץ והמעוטר, אחד מגיבורי מלחמת לבנון השנייה, שכמעט פגש את המוות פעמיים במהלך שירותו הצבאי, הרגיש כאילו זה היה אתמול.
"זאת היתה הפעם הראשונה שאני רואה מקרוב את שטח לבנון נקי מקרבות, באור יום, בעיקר את הכפר עייתא א־שעב, שבו לחמתי. נזכרתי בלחימה הקשה שלנו שם ובבינת ג'ביל, ובלוחמים שאיבדנו. בכלל, אני מרגיש כאילו המלחמה הזאת היתה אתמול.
"כשאמרו לי שאקבל את עיטור העוז התרגשתי מאוד, אבל היה בי גם הרבה עצב. מלקו, המ"כ שלי, נהרג בקרב הגדול בבינת ג'ביל ולא חזר הביתה. אם רק הייתי יכול להחזיר אותו הביתה, בריא, הייתי מוותר על הכל.
"לא, אני לא מרגיש גיבור. כשלחמתי שם, גם פחדתי. ומעל הכל, היו לי חיילים מצוינים ומפקדים מעולים, שבזכותם תיפקדתי טוב ועשיתי את העבודה שלי".
• • •
החיים שלו בכלל התחילו הרחק מכאן, בקזחסטן. בגיל 15 נחשף לראשונה לפעילות של הסוכנות היהודית והצטרף, תחילה כחניך ולאחר מכן כמדריך במחנות הקיץ ובסמינרים. "מאוד התחברתי לפעילות, לעובדה שאני יהודי".
כעבור שנתיים, ב־2002, החליטו הוריו לעלות לישראל. "אח שלי דניס, שגדול ממני בחמש שנים, עלה איתם, ואני נשארתי שם לסיים את התיכון. היתה לי עוד חצי שנה, ולא רציתי לעזוב באמצע. עשיתי בגרות מלאה ואז באתי לישראל.
"ההורים שלי גרו בחיפה. הלכתי שם לאולפן ללמוד עברית, אבל נשברתי די מהר ועזבתי. בשנה שנשארה לי עד הגיוס עבדתי בשטיפת כלים בפיצריות ובמסעדות כדי להרוויח קצת כסף.
"מאוד רציתי להגיע לגיבוש של הצנחנים. לצערי נכשלתי במבחנים הפסיכוטכניים ובשיחה האישית בלשכת הגיוס, והחליטו לשלוח אותי למחו"ה אלון בגליל העליון, ללמוד שם עברית באולפן ולעשות טירונות מקוצרת. התבאסתי מזה מאוד והחלטתי לא לוותר.
"למדתי חזק, ואז ניגשתי שוב למבחנים בלשכת הגיוס בחיפה - והפעם עברתי אותם. הייתי מאושר!"
הוא התקבל לגיבוש הצנחנים ועבר אותו. באוגוסט 2003 החל את שירותו בגדוד 890. עשה ארבעה חודשי טירונות ועוד שלושה חודשים של אימון מתקדם.
בשירות. "התיישבתי על הווריד שיחזירו אותי"
"לקראת סוף האימון עשינו שתי צניחות מהאוויר, באזור פלמחים. זה היה בחורף, ברוחות חזקות. הצניחה הראשונה עברה טוב, אבל בשנייה פשוט התרסקתי על הקרקע. שברתי את הקרסול ואת השוק ברגל ימין. לקחו אותי לבית חולים, עברתי ניתוח בקרסול ושמו לי פלטינות.
"הפרופיל שלי ירד ל־24. כל החלום שלי להיות לוחם שוב היה בסכנה. החלטתי לעשות הכל כדי לחזור לגדוד שלי. עברתי שיקום בבית חולים 10 בחיפה, קיבלתי המון אהבה מהחברים שלי לגדוד, מהמפקדים, מהחברים באזרחות, כולם תמכו בי.
"אחרי ארבעה חודשים של שיקום ביקשתי לחזור לגדוד, שלחו אותי לכל מיני ועדות רפואיות, ומכולן קיבלתי תשובה שלילית. לא הרמתי ידיים. החלטתי להתנדב לגדוד, וקיבלו אותי בשמחה. הציבו אותי בחמ"ל. אחרי חודשיים הודיעו לי מהצבא שזהו, אי אפשר עוד להמשיך, ואני צריך להגיע לבקו"ם ולהשתחרר. וואו, זה היה שוק עבורי.
"נסעתי לבקו"ם, ופשוט התיישבתי לכולם שם על הווריד כדי שיחזירו אותי. שיגעתי את כולם. בסוף נכנסתי לאחד הרופאים, והוא בכלל לא הבין מה אני רוצה ממנו. אמרתי לו: 'אני כשיר, החלמתי, אני לא רוצה להשתחרר'. הוא יצר קשר עם רופא הגדוד שלי, והכל התחיל לרוץ. הוא העלה לי את הפרופיל ל־84! התקשרתי למפקדים שלי בגדוד ואמרתי להם: 'אני חוזר!'"
אחרי יום הוא כבר היה שוב בפלחו"ד עם בני המחזור שלו, שהספיקו בינתיים לסיים את תקופת המסלול והחזיקו קו באיו"ש. אחרי ארבעה חודשים יצא לקורס מ"כים, ובסופו המשיך מייד לקורס קצינים בבה"ד 1 ("שם למדתי בפעם הראשונה לקרוא ולכתוב בעברית, זה היה מאתגר מאוד").
הוא חזר לגדוד שלו בצנחנים, הפעם בתור קצין צעיר. פיקד על מחלקה של בני ישיבות, ואז עבר לתפקיד מ"מ שני בפלחו"ד וקיבל לידיו מחלקה צעירה.
ב־12 ביולי 2006, כשפרצה המלחמה, הוא היה עם חייליו באזור חברון. "אחרי אירוע החטיפה של גולדווסר ורגב ליד גבול לבנון, אמרו לנו להתחיל להתארגן להתקפלות. היה ברור שהכיוון שלנו הוא לבנון".
הכוח שלו נשלח לבינת ג'ביל, להשתלט על בתים נטושים ולאתר מחבלים, והשתתף בכמה היתקלויות, שבהן הצליחו לחסל את המחבלים ללא נפגעים מבין החיילים. אבל שום דבר לא הכין אותו לקרב המר של יום שני, 7 באוגוסט.
"יצאתי עם ארבעה חבר'ה - קשר, מקלען, קלע והמ"כ שלי - ככוח סריקה בבתים, זה היה נוהל קבוע לפני שהכוחות נכנסו. באחד הבתים הדלת היתה קצת פתוחה, וזה נראה לי מייד חשוד. הרי הבעיה הכי גדולה שלנו בכניסה לבתים הנטושים היתה תמיד לפרוץ את הדלתות, שהיו נעולות. הרגשתי שבבית הזה יש חיים, שמשהו קורה שם.
"עליתי בקשר ושאלתי את המפקדים שלי מה לעשות. הם אמרו לי להיכנס, אבל לא באש חיה אלא ביבש, כדי לבדוק קודם אם יש אנשים בבית.
"הבית היה חשוך כולו, והפעלנו את הפנסים. נכנסנו לתוך מסדרון ארוך, שממנו יצאו חדרים. הגענו לפתח הראשון של אחד החדרים. אני והמ"כ, מלקו, היינו ראשונים, מאחורינו היה הקשר שלי, הקלע שלי כיוון את הנשק לפתח של חדר נוסף, והמקלען חיפה לאחור, שאף אחד לא יפתיע אותנו.
"הצלחנו רק לראות שיש בתוך החדר דלת לחדר פנימי נוסף. אני תפסתי את הצד הימני של הכניסה לאותו חדר, ומלקו את הצד השמאלי. עשינו צעד וחצי פנימה, כל אחד לצד שלו, ואז שמעתי צרור חזק וארוך. לקחתי מייד צעד אחורה ותפסתי מחסה מאחורי הדלת. תוך כדי תנועה, ראיתי את מלקו נופל לרצפה, ושמעתי ירי נוסף ושריקות של כדורים מאחוריי. הבנתי שמחבלים קופצים מתוך הבית החוצה, והכוחות שהיו בחוץ ירו בהם. בסוף הקרב ראיתי שכדור אחד של המחבלים נעצר בצד האחורי של השכפ"ץ שלי, אפילו לא הרגשתי את זה.
"ידעתי שאני חייב להגיע למלקו, ידעתי שאסור לי לאבד אותו, וחששתי גם שינסו לחטוף אותו. דיווחתי בקשר שיש לי פצוע, שירו עליו, ואני מבקש להפסיק לירות כדי להצליח להגיע אליו. היתה באמת רגיעה קצרה באש, ואז לקחתי רימון וגילגלתי אותו לתוך החדר. אחרי הפיצוץ החדר התמלא בעשן, ואז התחלתי לטפטף אש פנימה והתגנבתי לכיוון של מלקו. תפסתי אותו ברגל וגררתי אותו החוצה.
"עשיתי לו בדיקה קצרה, לא היה לו דופק והוא לא הגיב. זה היה רגע קשה מאוד, אבל התנתקתי מהרגש וידעתי שאני חייב להשלים את המשימה. השארתי אותו עם המקלען, הקלע שלי חיפה עלינו, ולקחתי את הקשָׁר שלי איתי קדימה.
"ברגעים האלה פחדתי, אפילו מאוד. אבל ידעתי שאני זה שמוביל, ואם אני אראה סימני פחד, זה ישפיע מייד גם על החיילים שלי.
"זרקנו עוד כמה רימונים לתוך החדר, הכל היה חשוך ואפוף עשן ולא ראינו הרבה. המשכנו להיכנס פנימה, ובסוף הגענו לחדר האחרון, חדר השינה. לחדר הזה אי אפשר היה להיכנס ביחד, כי הפתח היה צמוד רק לקיר השמאלי.
"נכנסתי לבדי, והתחלתי לירות לכיוון המקומות החשודים - הארון, המיטה. לא הבנתי איפה נמצא המחבל שירה במלקו, אבל ידעתי שהוא צריך להיות שם. בסוף הגעתי לפינה האחרונה של החדר, ובהבזק של הירי ראיתי דמות שיושבת על מיטת נוער. יריתי בו מייד, הוא נפל, אבל תוך כדי נפילה שיחרר צרור יריות. כדור אחד פגע בי בכף יד שמאל, באצבעות, ואחד בכתף. רסיסים פגעו לי בפנים ובעין. צעקתי לקשר שלי: 'נפצעתי!'.
"פינו אותי לכיוון הכניסה לבית, שמו לי תחבושת זריזה על היד, ואז לקחו אותי ואת מלקו לחניון מתחת לבית. אחרי כמה דקות שם עברנו לצד השני של הרחוב, ושם, בבית אחר, כבר היו רופאים שטיפלו בי וקבעו את מותו של מלקו. רק בשלב הזה נגמר בחוץ הקרב הקשה מול המחבלים".
בקרב הזה נהרגו 12 מחבלים. ארבעה בתוך הבית, ועוד שמונה מחוצה לו.
סיומין שכב יום שלם פצוע וכואב בבית הנטוש בבינת ג'ביל. הוא כאב גם את נפילת פקודו, סמ"ר מלקו (משה) אמבאו. "הרגשתי נורא שאיבדתי בקרב הזה לוחם וחבר, אבל ידעתי שאסור לי להיכנס לזה יותר מדי, כי זה ישפיע על הלוחמים שלי", הוא אומר.
רק יומיים אחרי האירוע פונה המ"מ בטנק, שהעביר אותו לשטח ישראל. אמבולנס פינה אותו לבית החולים רמב"ם בחיפה, שם הוכנס מייד לחדר הניתוח. הוא עבר ניתוח ביד שמאל, שבה שתי אצבעות נפגעו, ניתוח בכתף וניתוח בעין להוצאת הרסיסים.
"שכבתי ברמב"ם שבוע. הדבר הראשון שעשיתי כשהשתחררתי מבית החולים היה לנסוע למשפחה של מלקו בלוד. הם בדיוק סיימו את השבעה עליו, והמפגש איתם היה קשה. בעיקר היה בו שקט גדול. אני שומר עד היום על קשר עם הוריו".
אחרי כחודשיים של שיקום חזר סיומין לגדוד 890 של הצנחנים, לתפקיד סגן מפקד פלוגה בבסיס ההכשרות. כשנה לאחר המלחמה הוא קיבל את עיטור העוז, השני בחשיבותו, מהרמטכ"ל דאז, גבי אשכנזי. "למרות פציעתו, המשיך לפקד על חייליו עד לחילוץ כל הלוחמים מתוך המבנה", נכתב בנימוקים לעיטור, "הראה במעשיו רוח לחימה, מנהיגות, נחישות, אומץ לב וקור רוח יוצא מגדר הרגיל".
עשר שנים אחרי, אנחנו נפגשים בבית שלו בבאר יעקב. "קצת קשה לי לעשות אגרוף ביד שמאל בגלל הבעיה עם האצבעות, אבל זה הכל", הוא אומר. למרות הפגיעה הפיזית, הוא אומר שהמלחמה לא הותירה בו צלקות נפשיות.
"אחד הדברים שעזרו לי להתגבר הוא העובדה שדיברתי הרבה על הקרבות עם החיילים ובפורומים שונים בצבא. זה היה הפורקן שלי. הוצאתי את הדברים החוצה, ולא שמרתי אותם בפנים".
סיומין. "לא יודע, אולי אני באמת משחק עם הגורל שלי" // צילום: משה שי
אחרי המלחמה עבר לתפקיד סגן מפקד פלוגה בפלוגה המבצעית של הפלחו"ד, ומשם הלך ללימודי מדעי החברה באוניברסיטת בר־אילן, בשילוב עם לימודים במכללה לפיקוד טקטי בגלילות, בדרך לתפקיד מפקד פלוגה. כחצי שנה לאחר תחילת לימודיו החל מבצע עופרת יצוקה, וסיומין לא חשב פעמיים.
"אני איש צבא, ויודע שצריך תמיד ללכת קדימה ולהוביל. כשהתחיל המבצע היה ברור לי שאני צריך להיות שם עם החיילים, למרות שהייתי בלימודים ולא היה לי שום תפקיד בגדוד. תשמע, פחדתי אז. כבר ידעתי מה זה להיפצע בקרב, אבל הרגשתי שזה הייעוד שלי בחיים. אז פשוט עליתי על האוטו ונסעתי דרומה, לשטח הכינוס של הגדוד. בהתחלה לא רצו שאכנס לעזה, אבל כמובן שלא ויתרתי, ובסוף אישרו לי להצטרף לחפ"ק של המג"ד.
"נכנסנו לחלק הדרומי של רצועת עזה, והיתה לנו היתקלות עם מחבלים. חטפתי רסיס בירך. פינו אותי לבית חולים ברזילי באשקלון, עשו לי שם ניתוח, ושיחררו אותי הביתה למחרת.
"נסעתי הביתה, אבל לא הייתי רגוע. שמעתי שהיו אירועים בפלוגת המסלול בגדוד שלנו, שני קצינים נפצעו (אחד מהם היה אהרון קרוב, שנפצע אנושות), והחלטתי שאני חייב לחזור פנימה, להחליף את הקצינים שנפגעו. שיגעתי כמה מפקדים בגדוד, והם אמרו לי שאני פשוט מפגר.
"לבשתי שוב את הבגדים הקרועים שלי מהפציעה, עליתי על האוטו והתייצבתי במפקדה ליד הרצועה. אחרי יומיים נכנסתי שוב לעזה, לפלוגת המסלול. הייתי שם עד סוף המבצע".
אתה לא מפסיק לשחק בגורל שלך. איך לא אמרת לעצמך מספיק, זה כבר יותר מדי?
"לא יודע, אולי אני באמת משחק בגורל שלי, אבל גם ידעתי כמה זה חשוב, ואמרתי לעצמי, 'אם לא אני, מי יעשה את זה?' הרגשתי שאני חייב להיות שם".
סיומין חזר ללימודים בתום המבצע, אבל בין השנה הראשונה לשנייה קרה לו אירוע משמעת שבגינו הודח מהלימודים. "נסענו לבריסל, כחלק מהלימודים במכללה הטקטית. אחרי קבלת השבת יצאנו כמה קצינים לבלות בעיר. נקבע שאנחנו צריכים לשוב למלון ב־12 בלילה. חזרנו, אבל אחר כך יצאנו שוב, והמפקדים שלנו גילו את זה. היה סביב זה סיפור גדול.
"קיבלנו עונש על חוסר אמינות. אותי הישעו לשנה מהלימודים, וחזרתי לתפקיד קצין אג"ם בגדוד. אחרי שנה חזרתי ללימודים".
לאחר שסיים את לימודיו, הוא קיבל את הפיקוד על פלוגת ההכשרות. גם במבצע עמוד ענן השתתף, אם כי "שם היינו רק על הגדר של הרצועה, לא נכנסנו פנימה".
• • •
את אורית פגש לראשונה לפני 12 שנה, כשהיא היתה פקידה פלוגתית באחת הפלוגות של גדוד 890. "היא כבר היתה אז לקראת שחרור מהצבא, וההיכרות היתה מאוד שטחית. אחרי שנפצעתי בלבנון היא באה לבקר אותי, עם חיילים אחרים. גם אז לא התפתח בינינו כלום.
"כשיצאתי ללימודים, עברתי לגור בתל אביב. נפגשנו במקרה באיזה פאב והתחלנו לדבר, וממש במקרה נפגשנו שוב במסיבה בעיר אחרי כמה ימים. שוב דיברנו, והפעם כבר קבענו להיפגש. הפכנו לזוג. זה היה בדיוק בתקופה הקשה שלי עם ההשעיה מהלימודים. לפני שלוש שנים התחתנו, ואז קיבלתי החלטה שאני רוצה להיות עם אורית ולהשתחרר מהצבא. ביקשתי לעבור לתפקיד יותר רגוע, ואכן העבירו אותי למשך שנה ליחידה לשיתוף פעולה של חיל האוויר, שאחראית לקשר בין כוחות הקרקע לכוחות האוויר. בתחילת 2014 השתחררתי מהצבא".
היום הוא עובד כסגן מנהל סניף של חברת אבטחה פרטית. אבא של דיה, שתהיה באוגוסט בת שנתיים. הם גרים בבית צמוד קרקע בבאר יעקב, והוא לומד הנדסאות בניין במכללה.
ועדיין, תסמכו עליו שהוא לא יחמיץ שום הזדמנות לחזור לצבא אם צריך. במבצע צוק איתן הוא גויס כקצין מילואים של היחידה לשיתוף פעולה.
"אורית היתה אז בחודש התשיעי, ואני יצאתי לשטח. תיפעלתי את כוחות האוויר מול חטיבת שריון. אורית היתה גיבורה, היא סחבה יותר מחודש לבד, עד שהיא התקשרה אלי ואמרה: 'בוא הביתה, יש לי צירים'. הייתי באמצע אירוע, ולקח לי לא מעט זמן להגיע הביתה לבאר יעקב. נסענו לבית חולים, ולמחרת הפכתי לאבא. זה היה אושר ענק.
"נכון, יש בי גם צד שמתגעגע לצבא ולשירות המאתגר, המעצים, וגם המסוכן. אבל מצד שני, אני רוצה לחוות את המשפחה שלי, להיות כל יום עם אשתי, עם הבת שלי, לקחת אותה לגן, לחכות לה אחר הצהריים ולשחק איתה".
ואם חלילה תפרוץ מלחמה בלבנון או בעזה ויקראו לך להיכנס, אתה הולך?
"ברור. וברור שהיום כבר יש לי ולמשפחה שלי מה להפסיד, ויש עלי אחריות לא קטנה אם חלילה אפגע. מי שיסבול לכל החיים זה הן. אבל אין בכלל ספק, אני מתייצב ונכנס פנימה. אני גאה להיות קצין ישראלי, אני אוהב את הצבא, ותמיד אתייצב לכל משימה".
erann@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו