בלימת היוזמה הצרפתית: הקרב על פסק־הזמן

ראובן (רובי) ריבלין יישר קו עם בנימין נתניהו. הוא תקף באירופה את היוזמה המדינית של צרפת. ראש הממשלה גמל לנשיא ביישור קו מקביל. לאחר היסוס קל תמך במפגש בין ריבלין לבין מחמוד עבאס. זה מצב של WIN-WIN ידוע מראש: ישראל תזכה בנקודות, אם המנהיג הפלשתיני ייאות להיפגש עם הנשיא, אם לאו.

אך האהדה שבה התקבל ריבלין באירופה לא חסכה ממנו דברי ביקורת תקיפים מפי מנהיגיה בסוגיית המשך הבנייה בהתנחלויות וחוק העמותות. החוק נתפס באירופה כסמן־דרך לדרדור הדמוקרטיה בישראל. הממשלה משלה את עצמה כאילו אם רק לא תכפה על חברי העמותות לענוד טלאי על הבגד בבואם לכנסת, העולם ישלים עם החוק המחטט בתרומות שמקבלים ארגוניהם מממשלות. ריבלין הבין כי אין סיכוי. רק אם תחול חובת הדיווח גם על תרומות מפרטיים, יחידים, תדעך ההתנגדות לחוק.

מחלוקות כאלה הן רוח גבית לכינוס הוועידה הצרפתית. לפני שבועיים טענה הממשלה שקיפדה אותה בעודה באיבה. אך היא שבה לככב, והיא כה מטרידה שנתניהו יוצא מחרתיים לרומא לבקש מג'ון קרי לסכלה. לברק אובאמה אין רצון להיענות אלא אם הדבר יסייע להילארי קלינטון במסע הבחירות. אם כן - הממשלה תזכה לפסק זמן נוסף עד נובמבר, לפחות.

הפעילות מתמקדת במשככי כאבים. אין בהם מרפא. דחיות לא יוכלו להימשך לנצח. כדי לחדש את המשא ומתן צריכים הישראלים והפלשתינים להסכים על נוסחה דו־צדדית מאוזנת, שמעניקה יתרון לכל צד: הישראלים מעכבים את הבנייה בהתנחלויות, הפלשתינים את ההסתה, שמתניעה את אינתיפאדת הסכינים. אין משהו יעיל מזה.

 

 לתפוס מרובה

לאיש אין הוכחה מוצקה מה עדיף, לסיים את המשא ומתן על הסיוע הביטחוני הממושך עם ברק אובאמה, או להמתין לדונלד טראמפ כפי שהציע יועצו דיוויד פרידמן. הדילמה חוזרת כמעט בכל משא ומתן מרכזי, להעלות עוד דרישה ולזכות בהישג נוסף, או לדרוש ולסכן את כל העיסקה, הנושא, העניין?

לאחר העימות בין אובאמה לבין בנימין נתניהו לא נותר סיכוי שהאמריקנים יחזרו על הצעתם הנדיבה בעת המשא ומתן עם איראן. עדיין סברתי כי ראוי להשלים עם התוספת שהציעו עתה לביטחון ישראל, בבחינת "תפסת מרובה - לא תפסת". השבוע הביעו משה כחלון ואביגדור ליברמן דעה דומה. 

לכל מה שכבר נאמר בנדון בעד ונגד ראוי להוסיף נימוק המבוסס על הסתברות: אם הילארי קלינטון תזכה בנשיאות רבים הסיכויים שלא תפגע באובאמה ולא תעניק לישראל מה שהוא סירב לתת. היא חייבת גם לו. קודם כל לו. 

 

 למי טוב תיקו?

שלושה ישראלים בכירים נתפסו בתודעה כמי שהתערבו באורח בוטה במערכות הבחירות בארה"ב. השגריר יצחק רבין תמך ב־1972 בלשון מחוספסת בריצ'רד ניקסון. נכחתי בלשכתו בוושינגטון כאשר לעג לכמה עיתונאים, שמתחו עליו ביקורת - "נו, מי צדק ומי השמיץ?" אך כעבור שנה היה כבר ניקסון ברווז צולע.

החריף את החספוס עזר ויצמן שטס עם ג'ימי קרטר במסגרת מסע הבחירות שלו. כמותם נתפס בנימין נתניהו כרפובליקני מובהק. עימותו עם ברק אובאמה שם קץ לקונצנזוס האחרון בארה"ב, ששתי המפלגות תומכות בישראל. התמונה השתנתה, ישראל זוכה לתמיכה גורפת בקרב הרפובליקנים ורק לרוב בין הדמוקרטים. המיעוטים והליברלים שתמכו בברני סנדרס קרובים בהשקפתם לתנועת החרם, ל־BDS.

בנסיבות אלה היה שלשום עניין מה בראיונות שערכו יונית לוי ואודי סגל בערוץ 2 עם צחי הנגבי, ציפי לבני ויאיר לפיד, בבחינת מי טוב ליהודים? הילארי קלינטון או דונלד טראמפ? נערך גם סקר בין ישראלים, ובשורה התחתונה הושגה תוצאת תיקו - שבעיני טראמפ היא טובה יותר מדפוסי ההצבעה של היהודים בארה"ב.

הדיון עתה כבר אינו עקרוני. טראמפ הוא חידה גדולה לישראל ולעולם. קלינטון היא מועמדת שקופה. בינה לבין נתניהו יש משקעים בעייתיים, אבל לא יהיו הפתעות. מה יעיל יותר? תלוי בנשאל. לרגע ניתן היה לחוש כי נטיית הלב של ציפי לבני הולכת שבי אחרי אי הוודאות, הניסוי והתהייה. קול לטראמפ?

יהיו התוצאות אשר יהיו, שוב לא ניתן לחלץ את ישראל מהתמודדות האדירים בדרך לבית הלבן, 2016, שמזיקה לה. אבל יום לאחר הבחירות בנובמבר ראוי שנתניהו יקים צוות של דיפלומטים מנוסים לשקם את היחסים עם הדמוקרטים. גם אם יהיו מפלגת האופוזיציה בסנאט ובבית הנבחרים. על אחת כמה וכמה אם יזכו כמפלגת הרוב בראש כל הוועדות.

 

 הישג מול טורקיה

שש שנים לאחר שלוחמי שייטת 13 השתלטו על "מאווי מרמרה" בדרכה לעזה, עתידות ישראל וטורקיה לנרמל את היחסים ביניהן. אירועי הדמים על הסיפון היו שיאו של הליך הינתקות שיזם רג'פ טאיפ ארדואן כחלק מהפיכתה של טורקיה החילונית למדינה איסלאמית החותרת לחידוש האימפריה העות'מאנית. ישראל שילמה את המחיר בהסתה ובלשון אשר גבלה כמעט בכוונה להכריז מלחמה עליה.

עתה השתנו פני הדברים. בעיקר בגלל דאעש בסוריה והפליטים המציפים את אירופה והעימות של ארדואן עם ולדימיר פוטין. שש שנים עמל ד"ר יוסף צ'חנובר - מנכ"ל משרד החוץ לפני 39 שנים ועתה שליחו של בנימין נתניהו - על חידוש היחסים שנראה כמעט בלתי אפשרי. היו רגעים שבהם רק הוא עצמו (ואולי גם לא הוא) האמין כי ניתן לאחות את הקרע.

צ'חנובר. שש שנים הוא עמל על איחוי הקרע עם טורקיה // צילום: משה שי

לנתניהו יירשם הישג דווקא בתקופה שבה מצויים יחסי החוץ של ישראל בשפל. בעיקר שישראל לא ויתרה על סידורי הביטחון הימיים הנחוצים לה מול עזה, וטורקיה תכווץ את פעילות הטרור של חמאס באיסטנבול. שני רכיבים אלה הם מבחן נייר הלקמוס להיקף ההישג.

טורקיה תקבל דריסת רגל כלשהי ברצועה. ככל הנראה, מעמד מהסוג שממנו נהנית קטאר. אולי נכון היה לשתף אותה גם בתוכנית להקים אי מלאכותי עם נמל כשלושה מילין מן החוף (להלן). רק ששביעות הרצון מהחזר העטרה ליושנה (בממדים צנועים מאשר בשיאם) לא תשכיח מנתניהו את הבטחתו להשיב הביתה את גופות הלוחמים הדר גולדין ואורון שאול, ואת אברה מנגיסטו. שאם לא כן יבוא יום וישראל שוב תשלם בעבור שובם לארץ לפי טבלת המחירים שנקבעה עם שחרורו של גלעד שליט. 

 

 אי של שפיות?

לישראל שבעת המרורים היה השבוע רגע של עדנה בכ־100 כלי תקשורת מערביים, ובראשם ה"וושינגטון פוסט". כולם תמכו בהצעת ישראל כץ להקים מול חופי עזה אי בהשקעה של חמישה מיליארד דולר ולחפור בו נמל במים. גם לבנות תשתית לשדה תעופה, שיושלם בימות המשיח.

שר התחבורה התאהב בנמלים. הוא מצא סינים והולנדים החופרים נמלים מקבילים בחיפה ובאשדוד להעברת סחורות מאסיה לאירופה, וגם קרא ספר המבוסס על עבודת דוקטור שהמלך הורדוס הגה רעיון דומה כשבנה נמל לתפארה בקיסריה. עכשיו הוא רוצה לפתור את מצוקת העזתים.

באי של כץ (מחוץ למים הטריטוריאליים) ישלוט גוף בינלאומי. אך ישראל תוסיף לפטרל בים ואנשיה יקיימו את הבידוק הביטחוני בנמל בטרם יישלחו הסחורות מלב הים אל הרצועה בגשר של ברזל ובטון ואספלט.

האווירה בעולם כה עכורה באשר לחיים בעזה הנתפסים כהוויה של כלא, שהתקשורת המערבית ששה להציג פתרונות. הם נדונו בקבינט הביטחוני ושקעו בתרדמת ועתה יש כוונה להתקדם בלב ים. זו כנראה תוכנית ראויה. יש כבר מחלוקות למי מגיע הקרדיט. פוליטיקאים מיטיבים לדעת מתי כדאי להתגושש עליו.

 

 המסמך - דבר בעיתו

שנים רבות סבר הציבור כי המשטרה לקתה בהטרדה מינית כרונית. הוא מתח ביקורת, אבל התנחם חלקית בכך שמדובר בנורמות פסולות שנהגו בעבר, וקשה להשתחרר מהן. עד שהתברר כי הנגע עמוק יותר, ובעיקר מגוון יותר.

זו רעה חולה, פלילית או נורמטיבית: קצין בכיר חבר לפרקליט פרטי לשיבוש הליכי חקירה; וניצבים התערבו בנסיבות חברתיות עם עבריינים; ומפכ"ל וראש אגף חקירות הקדימו לדווח לרמטכ"ל על הליכי חקירה לפני שהוא עצמו הגיע להיחקר. ההטרדות המיניות הן ליבת התקלה, ומתברר כי יש להן נספחים חמורים.

לא ברור כיצד רוני ריטמן ימשיך בכהונתו. אבל אם נכון הדו"ח שפורסם על התנהלות ראש יחידת המודיעין גיא ניר - החתום על המסמך שדלף ועוסק בתלונות נגד שרים וח"כים - כי אז מה הוא והקצינה עושים עדיין במשטרה? זאת בלי קשר למאבקם הצודק או השגוי בריטמן?

רוני ריטמן. לא ברור כיצד יוכל להמשיך // צילום: אורי לנץ

המסמך שהזמין ראש אגף החקירות מני יצחקי על מצב התלונות נגד שרים וח"כים הוא דבר בעיתו. מי שהדליפו גרם בצדק לאישים נקיי כפיים כאורי אריאל, לתבוע את השלמת חקירתם כדי להסיר כל ספק שלא היו מודעים לה. הטענות נגד מסמך זה מעידות על אי הבנה. המשטרה נהגה כראוי, לא התעלמה מטענות ראשוניות נגד אישי ציבור, אבל גם לא יזמה חקירות נגדם, כפי שהגדירו נכון גלעד ארדן ורוני אלשיך.

חשוב מכך, המעשה הנואל במסמך אשר הודלף, מעיד עד כמה היה נכון למנות מפכ"ל חיצוני. אלשיך קיבל לידיו משטרה עם מורסה. אין לה מרפא מתוך מערכת החיסון העצמית.

 

 איש מהזן הראוי להקשיב לו

חלפו 51 שנה ממותו של מרטין בובר ועד לפרסום הביוגרפיה העברית הראשונה העוסקת בו. ספרו של ד"ר זוהר מאור מעורר מאליה את השאלה אם היה בובר מין ישעיהו ליבוביץ הראשון. 

האוניברסיטה בירושלים היתה בסיסם של שני הפרופסורים השונים באופיים, בובר רך וליבוביץ בוטה. אך היה בהופעתם משהו מדמות הנביא או הסגפן, ובראש ובראשונה מי שהעימות והחריגה מההסכמה הכללית היו לחם חוקם.

מרטין בובר. דימויו נע בין צדיק לבין נביא // צילום: מתוך ויקיפדיה

קמו להם תלמידים לרוב. בובר שקנה לו מוניטין בעיבוד סיפורי חסידות וכתב מסות פילוסופיות היה דמות מוכרת בעולם האקדמי. היה ציוני שנאבק במסגרת "הפרקציה הדמוקרטית" בתיאודור הרצל; חתר שיהודים יעלו לארץ מתוך זהות יהודית ולא עקב רדיפות; תמך בהתיישבות אבל התנגד להקמת המדינה; כה התנגד שהאשים את היישוב העברי בגרימת מלחמת השחרור; והיה רודף צדק גדול, שעשה את שנותיו בארץ בביתו של פליט ערבי משכונת טלביה, ירושלים.

הכל ידעו שהוא ענק. דימויו נע בין צדיק לנביא. אבל תלמידיו - בכירי הפרופסורים - זעמו עליו שאיחר לעלות לארץ אלא במלאות לו 60 בשנת 38'. אפילו סמוך למלחמה לא עמד על הסכנה הנוראה שנשקפה ליהודים מגרמניה הנאצית. אחרי השואה התנגד להחרמתה. מובן מאליו שהתנגד להוצאתו של אדולף אייכמן להורג.

מה היה בובר לפי מאור? חוקר חשוב. גורו לקבוצה מצומצמת מהעילית האקדמאית. איש מהזן שראוי להקשיב לו, ולא ללכת בדרכו.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו