אחד מסימני ההיכר של רד הוט צ'ילי פפרז הוא גיטרת הבס הסופר Fאנקית של פלי, והיא מופיעה כמובן ב"The Getaway", שיר הנושא של האלבום החדש, שגם פותח אותו. אבל נדמה שמשהו קרה לה, שמישהו חתך לה את הביצים והפך אותה לגירסה מסורסת ומרוככת של עצמה.
את האשם אפשר לתלות בדיינג'ר מאוס, המפיק שיצר את האלבום החדש עם הלהקה והחליף את ריק רובין האגדי - מי שאייש את עמדת המפיק של הפפרז מאז "Blood Sugar Sex Magik". אבל זה לא רק הבס של פלי שמרגיש כאילו ניטל ממנו העוקץ. משהו באלבום הזה מרגיש חורג, חריג, לא אורגני. לאורך רובו בולטת התחושה שלהקה טובה כתבה והקליטה שירים טובים שיכולים להיות אחלה פסקול לנסיעה. אבל הפפרז לא יכולים להסתפק בלהיות "פסקול לנסיעה", בעיקר כי פעם הם היו היוצרים הבולטים ביותר של מוסיקת הנהיגה המושלמת.
גם השירה של אנתוני קידיס נשמעת כאילו ניטל ממנה העוקץ והוחלף בעייפות בורגנית. האפיל הסקסי הפך למגושם, תחושת החד־פעמיות שאפפה אותו פעם הפכה למעין אדישות, והפקת השירה לא מחמיאה לחיתוך הדיבור שלו ולמניירות שהפכו לסמל שלו.
גם כאן דיינג'ר מאוס מפספס כשהוא מנסה להוציא את הלהקה מאזור הנוחות שלה. האלמנטים שהוא מביא איתו מעולמות האלקטרוניקה וההיפ הופ לא מתיישבים כאן נכון, ומשהו בשירים, שכתובים נהדר, עובר מזויף ולא סקסי מספיק. אם מצרפים לכל המטען הזה את העובדה שהלהקה לא מצליחה להתגבר על עזיבתו של הגיטריסט ג'ון פרושיאנטה ב־2009, מבינים שהאלבום "I'm With You" מ־2011 הוא לא פלופ חד־פעמי, אלא סממן מוקדם לבעיות שצריך לפתור. אם הלהקה ניסתה ללמוד ממנו משהו ולהציל את עצמה מעצמה, יכול להיות שהיה נכון יותר לחפש מושיע אחר ולא להתחפש למשהו אחר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו