הקרב על בריטניה

פיל בנט, קפטן נבחרת הרוגבי של וויילס ב־1977, מעולם לא הצליח לשחזר במדויק את הנאום שהעניק לחבריו רגע לפני המפגש מול אנגליה בטורניר חמש האומות. "ברגעים כאלה אתה אומר דברים מהלב ולא חושב על זה", הוא מסביר מאז במשך כמעט 40 שנה לפני כל מפגש בין שתי הנבחרות.

על פי עדויות רבות שנאספו מאנשים שהיו באזור באותו רגע היסטורי, זה היה תוכן הדברים של בנט, מילה במילה: "תראו מה החלאות האלה עשו לוויילס. הם לקחו לנו את הפחם, את המים, את הפלדה. הם קנו את הבתים שלנו וגרו בהם במשך שבועיים בלבד בשנה. ומה הם נתנו לנו בתמורה? שום דבר! נוצלנו, נאנסו, נשלטנו ונענשנו על ידי האנגלים. מול האנשים האלה אתם משחקים היום אחר הצהריים - מול האנגלים!" וויילס, באופן לא מפתיע, ניצחה באותו משחק.

נאום לוחמני ופטריוטי שכזה לא ייצא לעולם מפיו של קפטן נבחרת הכדורגל של וויילס. אשלי וויליאמס ודאי ינסה להלהיב את שחקניו לפני המפגש הערב מול האנגלים בלאנס, אך אפשר להיות בטוחים שהוא לא יגיע לרזולוציות היסטוריות ופוליטיות שכאלה. בשונה מהרוגבי, יריבות הכדורגל בין השכנות הבריטיות לא באמת קיימת, והסיבה לכך די פשוטה. כדי לתחזק שנאה ספורטיבית דרושה תחרותיות, ועד לשנים האחרונות המפגש בין אנגליה לוויילס היה סוג של דוד נגד גוליית.

זיכרונות משנות ה־80

המאזן ההיסטורי בין הנבחרות עומד על 14:66 לטובת האנגלים. ב־30 השנים האחרונות נפגשו השתיים רק ארבע פעמים, וזהות המנצחת לא השתנתה. לזה יש להוסיף את העובדה שהמועדונים הגדולים של וויילס משחקים בליגה האנגלית, ושהתושבים הוולשים תמכו בעבר בנבחרת שלושת האריות בטורנירים הגדולים כאות הזדהות וסולידריות. לכן לא היה מפתיע לראות השבוע את אוהדי שתי הנבחרות מתאגדים ברחובות צרפת כנגד החוליגנים הרוסים. לגרמניה והולנד או לברזיל וארגנטינה זה לא היה קורה.

מכיוון שמדובר ביריבות חד־צדדית, כל ניצחון וולשי הפך לסיפור גדול. ההיסטוריה לא מלאה בכאלה, אבל המעטים זכורים היטב. ב־1977 הם גברו על האנגלים 0:1 במה שעד היום הוא הניצחון היחיד שלהם בוומבלי. על פערי האיכות העצומים הוולשים תמיד ניסו לכפר בעזרת מוטיבציה, והאנגלים דאגו לטפח את רגשי הנחיתות של וויילס. "הם היו כאלה שחצנים", נזכר כובש שער הניצחון, לייטון ג'יימס, שגילה כי האנגלים לא ינגנו את ההמנון הוולשי לפני המשחק. כמחאה, הוא מספר, האורחים נשארו לעמוד במקומם כ־20 שניות לאחר שנוגן ההמנון האנגלי.

בראש הרשימה הקצרה, ובפער עצום, נמצא המפגש שנערך ב־17 במאי 1980 ברקסהאם. אנגליה, בהרכב חזק, וארבעה ימים אחרי שגברה 1:3 על אלופת העולם ארגנטינה, הגיעה עם האף בשמיים. מייק אינגלנד, מאמנה של וויילס בהופעת הבכורה שלו, נשאל בראיון טלוויזיוני איך זה מרגיש לחלוק מגרש עם אנגליה הגדולה. את התשובה הוא סיפק בניצחון 1:4 מוחץ, שהיה הפעם היחידה שבה האנגלים ספגו ארבעה שערים בשנים 2005-1964. ארבע שנים אחר כך וויילס רשמה את ניצחונה האחרון מול אנגליה.

"זה יהיה דרבי של ממש"

ה"יריבות לכאורה" הזאת, שנמתחת על פני 137 שנים, תגיע היום לשיא חדש. "אני יודע שהוולשים לא אוהבים אותנו, אבל גם אנחנו לא מתים עליהם", צוטט ג'ק ווילשר בכל עיתוני הממלכה. גארת' בייל פתח חזית נוספת כשאמר ש"לאנגלים אין תשוקה וגאווה כמו לנו". לדברים האלה הוסיף כוכבה של ריאל מדריד הצהרה בומבסטית: "אין שום אנגלי שראוי לשחק בהרכב של וויילס". המנג'ר האנגלי רוי הודג'סון סיכם את רוח הדברים והכריז: "זה יהיה משחק קשוח ואגרסיבי, זה יהיה דרבי של ממש".

למרות שההיסטוריה, הרחוקה והקרובה, מצביעה על יתרון לאנגלים, הוולשים מרגישים שיש כאן אפשרות להתסיס את היריבות הרדומה. ניצחון ראשון על השכנה מאז 1984 לא רק שיבטיח להם כמעט בוודאות מקום בשמינית הגמר, הוא גם ירסק את התקוות הגדולות של האנגלים היהירים. "המשחק הזה חשוב מכל הבחינות, בעיקר בשביל הגאווה של הקהל שלנו", אמר החלוץ האנגלי הארי קיין. "אנחנו מרגישים שאפשר לעשות היסטוריה", הגיב ארון ראמזי. הקרב על בריטניה, בגירסת הכדורגל, מעולם לא היה לוהט יותר. רק הערה אחת לסיום: חבל שהוא נערך באיצטדיון השני הכי קטן ביורו 2016.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות