המשחק של השנה

אפתח בווידוי מביך למדי: סדרת Uncharted מעולם לא משכה אותי. אי שם ב-2007 ניסיתי לשחק במשחק הראשון בסדרה, Drake's Fortune, ונטשתי אחרי שעה-שעתיים. הרפתקאות, פאזלים, חידות, אוצרות וערים אבודות – לא דיבר אלי, והמשחק עצמו השאיר אצלי רושם של "עוד משחק". אינדיאנה ג'ונס זה כל כך אייטיז. בחלוף השנים יצאו שני משחקים נוספים לסדרה, שזכו ממני להתעלמות למרות הביקורת המהללות.

לפני כמה חודשים יצאה מהדורת מיוחדת עם שלושת המשחקים, והחלטתי לתת לניית'ן דרייק וחבריו הזדמנות נוספת. ושוב, עמוק בתוך המשחק הראשון, נשברתי ולקחתי הפסקה ארוכה. בכל זאת, לשחק ב-2016 משחק שיצא ב-2007 – זה לא עובד. בין לבין, החלו לצאת הביקורות על Uncharted 4: A Thief's End, שהיו חסרות תקדים. זה שכנע אותי לחזור לאוסף ולשחק מההתחלה, כדי לבוא מוכן למשחק החדש ולהבין על מה כל הרעש.

נייט עם אחיו סאם, הגיבור החדש. טוויסט אחרי טוויסט

ובכן, זה לא רעש, זה רעידת אדמה. המשחק השני, Among Thieves, והשלישי Drake's Deception, היו טובים בהרבה מהראשון, אבל גם הם לא מתקרבים לאיכות שב-Thief's End. מאיפה נתחיל? מהגרפיקה שטרם נראתה בעולם הגיימינג? מהבעות הפנים הריאליסטיות ביותר שנעשו עד כה לא רק בתעשיית המשחקים אלא בתחום האנימציה כולו? בהקפדה הבלתי מתפשרת על החוויה החזותית בכל זירה וזירה? בשיפור העצום שנעשה בתנועתיות של הדמויות? מהפסקול המרהיב שיגרום לכם לחפש אותו באמאזון? מהעלילה הסוחפת שמפנקת בטוויסט אחר טוויסט החל משלב מוקדם כל כך של המשחק? אני יכול להמשיך עוד ועוד, אבל המילים לא יצליחו לתאר את העוצמתיות חסרת התקדים שב-Thief's End. צריך פשוט לשחק כדי להבין, ולהוריד את הכובע בפני המפתחת, חברת Naughty Dog. לא פלא שהמשחק מכר יותר מ-2.7 מיליון עותרים כבר בשבוע הראשון.

זה לא משחק, זה סרט

ובכל זאת, לנסות צריך. Uncharted, למי שכמעט פספס כמוני, היא סדרת משחקי הרפתקאות בגוף שלישי. הגיבור הוא ניית'ן (נייט) דרייק, צייד אוצרות, פעלולן מפוספס, שובר לבבות סדרתי וצאצא של סר פרנסיס דרייק, שאי שם בתחילת המאה ה-20 נשלח על ידי המלכה אליזבת' למצוא שלל אוצרות בעולם החדש.

נייט עם סאלי. לא עוד דמות מצוירת, אלא אדם בשר ודם

במשחקים הקודמים ניסה נייט למצוא אוצרות אבל בעיקר הצליח להשמיד ערים אבודות ומסתוריות, להציל את חייו של האב הרוחני שלו ויקטור סאליבן (סאלי), לנהל רומן סוער עם בריטית מסתורית בשם קלואי פרייזר ולהתחתן עם האישה של חייו, העיתונאית חסרת המורא אלנה פישר. העלילה במשחק הנוכחי מביאה עימה גיבור חדש – סאם, אחיו של נייט.

כמו במשחק הקודם, גם הפעם אנחנו זוכים להצצה לילדותו (הקשה) של נייט, ואחת הסצנות הראשונות היא בבית היתומים שבו גדל, בדיאלוג עם אחת הנזירות. כבר כאן המשחק מציג רמה חסרת תקדים של דיוק בכל הנוגע לעיצוב החזותי: כל הבעה, כל אגל זיעה, כל שריר קטן בפנים של נייט הצעיר – זוכים לטיפול בלתי מתפשר.

אלנה פישר. שדרוג עצום למראה ולהבעות של כל הדמויות

הכל גדול יותר

רגע, אמרנו סצנה? זאת הנקודה: אנצ'רטד 4 נותן יותר מהכל תחושה של סרט. זה לא רק הקטעים הסינמטיים הרבים, הדיבוב המושלם והדיאלוגים המהוקצעים, אלא גם הזרימה במעבר בין הקטעים הללו למצב המשחק עצמו. במשחקים רבים יש פער משמעותי בין האיכות שבקטעים הסינמטיים לבין ה"גיימפליי" עצמו – אבל לא כאן: אנצ'רטד 4 שומר על האיכות הגרפית לכל אורכו בלי לזייף. המשחק אמנם לא מתרחש בעולם פתוח, אך כל המפות והאזורים גדלו עד פי עשרה בהשוואה למשחקים הקודמים.

מה שהופך את אנצ'רטד 4 למשחק מדהים עוד יותר הוא העובדה שהנוסחה של המשחק כמעט ולא השתנתה מאז המשחק הראשון: קצת טיפוסים שיטוטים במרחב הפתוח, קצת מכות, קצת פאזלים וקצת יריות. נשמע שבלוני, אבל מהנה כל כך. בנוסף, אתם אלו שמחליטים כיצד לגשת לכל עימות עם האויב: תוכלו לחסל עשרות אויבים בחשאי מבלי שאף אחד ישים לב, או לחילופין לשלוף אקדחים ולעשות "שמח".

נייט בעיצומה של אחת הסצנות המטלטלות. סרט אחד ארוך

למשחק החדש נוספו כמה אלמנטים מרעננים ומגבירי אדרנלין: החלקה מהירה במדרונות בוציים שמובילים בדרך כלל לקפיצה גדולה ומסוכנת, והיכולת לשלוח חבל כמנוף להיתלות והתנדנדות בין שמיים לארץ, כדי להגיע למקומות שאפילו נייט המהולל לא יכול לקפוץ אליהם. המשחק עצמו, אגב, מושפע מאוד ממשחק נהדר אחר של "נוטי דוג", The Last of Us, שנחשב למשחק הטוב ביותר שיצא לפלייסטיישן 3, והמכניקה באנצ'רטד 4 מזכירה מאוד את המכניקה שלו.

נתגעגע. מאוד

אחרי 22 פרקים מלאי אקשן, הרפתקה, מסתורין, רומנטיקה, דרמה ותענוג צרוף לעיניים, החגיגה הסתיימה. לא נעשה לכם ספוילרים, אבל גם הסיום של אנצ'רטד 4, שככל הנראה מסיים את סדרת המשחקים האדירה הזאת – מרגש מאוד ויגרום לכם לחשוב על החיים שלכם: האם אתם חיים את החיים שרציתם? האם אתם מגשימים את הייעוד שלכם? המשחק הזה, ללא צל של ספק, הגשים את הייעוד שלו ונכנס, לדעתי לפחות, לחמשת המשחקים הטובים בהיסטוריה. לנו לא נותר אלא להתגעגע לנייט, לאלנה ולסאלי.

אי בודד? היינו לוקחים את המשחק הזה

הרעים החדשים, רייף ונאדין. דיבוב מושלם

ניית'ן דרייק בפעולה. אנחנו נתגעגע