מאז שהתחיל להתגלח, ויתר על המשקפיים העגולים, מחק את צלקת הברק שעל מצחו והחליף את הארי פוטר בקריירה מדשדשת של סרטי אינדי נשכחים והצגות תיאטרון אוף ברודווי ואוף ווסט אנד, משהו אצל דניאל רדקליף השתנה. אולי זה הקסם שפג. או הרצון לנער את תדמית הילד החנון.
אז רדקליף התפשט על הבמות, שיחק בסרטי אינדי, הצטלם בצילומים חושפניים, התחיל לעשן ודיבר על הרגלי השתייה הבעייתיים שלו. עכשיו, לראשונה מאז שפוטר, הוא חוזר למיינסטרים, לשחק בהפקה גדולה ועמוסת כוכבים בסרט "האשליה 2", ואפילו לוקח על עצמו את דמות הנבל. ולא סתם נבל: אחד שממש, אבל ממש, גרוע בקסמים.
"האמת היא שמייד חשבתי שזה קצת מצחיק. אם אני כבר משחק בסרט גדול על קסמים, אז זה סוג התפקידים שאני צריך לקבל עכשיו.
"תמיד יהיו אנשים שישוו בין כל דבר שאני עושה לבין הארי פוטר. כאן הקשר ברור, כמובן, מכיוון שזה סרט על קסמים. אבל העולם כאן כל כך שונה, וסוג הקסמים כל כך שונה, שלא הרגשתי שזה קשור לפוטר. הלכתי לכמה שיעורי קוסמות עם דייב (פרנקו) וג'סי (אייזנברג) רק בשביל הכיף, כדי לראות איך הם עובדים ואיך המורים עובדים. לא תאמיני כמה דייב מעולה עם קלפים! הוא ממש ממש טוב. הוא אמר לי שהיה המום מכמות האנשים שניגשו אליו ושאלו אם אני לימדתי אותו לעשות את הקסמים".
אתה רוצה להשתחרר מהדמות של פוטר?
"אני דווקא מרגיש בר מזל שאני קשור לסידרת סרטים שאנשים עדיין אוהבים מאוד. כשאנשים ניגשים אלי ואומרים לי שהיה לי חלק גדול בילדות שלהם או משהו כזה, זה מדהים בעיניי".
אתה מאמין בקסמים? נגיד, כשאתה רואה קסם על במה, אתה אומר, "אני אתן לזה להדהים אותי" או "אני רוצה לדעת איך עשו את אחיזת העיניים הזאת?"
"גם וגם. אני מאוד שמח כשדברים מדהימים אותי, ומבחינתי, זאת ההגדרה של דברים קסומים - דברים שגורמים לך להרגיש כמו ילד, להגיד, 'אה, אני לא יודע איך זה קרה עכשיו, אבל זה כל כך מגניב'. כשאני מגלה איך עושים קסם מסוים, אני אוהב אותו אפילו יותר. זה לא הורס לי. אני אוהב לגלות.
"הרבה קסמים הם תוצאה של זריזות ידיים, או שגורמים לך להסתכל לכיוון הלא נכון בזמן הלא נכון, והם פשוטים להפליא. אני אוהב לגלות כמה קל לעבוד עלינו".
• • •
"האשליה 2", סרט ההמשך למותחן הקולנועי המצליח "האשליה" מ־2013, עוסק בקוסמים ובאמני אשליות שחייבים לבצע תעלול חסר תקדים כדי לטהר את שמם. רדקליף מגלם בו טייקון הייטק עשיר, ולצידו סוללת כוכבים - ובהם ג'סי אייזנברג, דייב פרנקו, וודי הרלסון, ליזי קפלן ומייקל קיין.
איך זה לחזור להפקה גדולה לראשונה זה חמש שנים?
"קצת מצחיק. אתה שוכח דברים מסוימים, כמו שהקצב של הצילומים איטי לעומת סרטי אינדי ודברים כאלה. בפעם הראשונה שהגעתי לסט של סרט אינדי, אמרו לי, 'היום מצלמים שמונה סצנות', וחשבתי שהם השתגעו. שמונה סצנות ביום אחד? איך אפשר לעשות את זה? יהיה לנו מזל אם נספיק לצלם שמונה שוטים.
"אבל אחרי תקופת הסתגלות קצרה, גיליתי שזה אפשרי. ועכשיו חזרתי לקצב איטי יותר, וזה נחמד שיש לך יותר זמן, הכל יותר רגוע. אם להודות על האמת, הארי פוטר היה הכי איטי. אבל בתקופה ההיא לא ממש ידעתי עד כמה", הוא צוחק.
לא פחדת להתחייב שוב לסידרת סרטים ולטייפקאסט?
"לא במיוחד, בעיקר בזכות הקאסט. הסרט הזה הוא הזדמנות לעבוד עם כל האנשים האלה ולגלם תפקיד מיוחד. כל כך נהניתי לשחק את הרע! זה היה כיף. הדמות הזאת היא אחד הדברים שהכי משכו אותי כשקראתי את התסריט.
"עכשיו אני מרגיש שחוויתי את טקס ההתבגרות של השחקנים הבריטים: אני בריטי מרושע! סוף סוף. חיכיתי לזה הרבה. עכשיו תנו לי פרסומת ליגואר".
אתה מעדיף להיות הבחור הרע או הבחור הטוב?
"אין לי העדפה. אני שמח לגוון".
הסרט הנוכחי עמוס מאוד מבחינת עלילה ודמויות. לא התקשית למצוא בו את מקומך כשחקן?
"אני חושב שהאתגר היחיד היה שלא רציתי סתם להיות איש רע, אלא קודם להבין את המקום שממנו מגיעות חלק מבעיותיו. כבר בשלב מאוד מוקדם של קריאת התסריט הבנתי שהן כנראה נובעות מהיחסים שלו עם אביו.
"פגשתי המון חבר'ה שהם תוצאה של מערכת החינוך הפרטית הבריטית וביססתי את הדמות שלו עליהם, רק משום שהם מסוג האנשים שאתה פוגש. זאת אומרת, הם חלק מהחברים הכי טובים שלי. זאת המערכת שבה גדלתי. אבל היו כמה אנשים ממש שחצנים שיצאו מהמערכת הזאת.
"אני חושב שהמקום שלי בסרט היה לשרת את הסיפור, ובשום שלב לא הרגשתי כאילו 'אני צריך לעשות את זה יותר שייקספירי' או משהו כזה. פשוט הייתי צריך להיות חלק מהסיפור הכללי".
בסרט "האשליה 2". ספוילר: גם הסרט הזה עוסק בקסמים // צילום: יח"צ
את העבודה עם מייקל קיין בן ה־83 הוא מתאר כאחת הפסגות בקריירה שלו. "מייקל צמח עם תעשיית הקולנוע הבריטית, ושמעתי עליו הרבה מאנשים שעבדו איתו. כולם רוחשים לו כבוד אדיר בכל הנוגע למוסר עבודה ולהתנהגות על הסט, ואומרים שהוא כזה מגיל צעיר. אז היה מאוד מיוחד לראות אותו מקרוב ולהבין על מה כולם מדברים. ואתה אומר לעצמך: ככה אני רוצה להיות".
• • •
הוא בחור צנום, 1.65 מ' בסך הכל. נולד בלונדון כדניאל ג'ייקוב רדקליף לאב פרוטסטנטי מצפון אירלנד, שעובד כסוכן ספרותי, ולאמא יהודייה, שעובדת כמלהקת שחקנים, ושם משפחתה בנעוריה היה גרשון. בעבר צולם מניח תפילין, אבל הוא אתיאיסט מוצהר.
"אני לא דתי, אבל אני מאוד גאה להיות יהודי", הוא אומר. "זה אומר שיש לי מוסר עבודה ויש לי את ההומור היהודי, ושזה נותן לי את הזכות לספר בדיחות יהודיות. למשל, שמעת איך הומצא סליל הנחושת? שני יהודים נלחמו על מטבע פני. וכך הלאה". אין ספק שמישהו כאן הוא מעריץ אדוק של סיינפלד.
בגיל 9 כבר גילם את הקוסם דיוויד קופרפילד הצעיר במיני־סידרה ב־BBC. בגיל 11 גילו אותו המפיק דיוויד היימן והתסריטאי סטיב קלובס, שעבדו אז על "הארי פוטר ואבן החכמים". בראיון ל"לוס אנג'לס טיימס" סיפר היימן: "ישבנו יחד בהצגה בתיאטרון. מאחורינו ישב ילד עם עיניים כחולות גדולות. הוא היה סקרן ומצחיק ואנרגטי, והיתה בו גם נדיבות רבה, ומתיקות. אבל באותה עת הוא היה מאוד רעב לידע מכל סוג שהוא".
המפיקים שיכנעו את הוריו של רדקליף לאפשר לו לעשות אודישן לסרט, ומאותו רגע עלה השחקן הבריטי הצעיר על דרך המלך להצלחה. בגיל 16 כבר הופיע פורטרט שלו במוזיאון "נשיונל גאלרי" בלונדון - האדם הצעיר ביותר מחוץ למשפחת המלוכה שזכה לכבוד הזה.
בגיל 21 עורר רעש בקרב הקהילה היהודית, אחרי שחבר מימי בית הספר שיכנע אותו להניח תפילין, ואז צילם אותו והעלה לרשת. במקרה אחר התנהל דיון פתוח בברית המילה שעבר, אחרי שחשף על במת התיאטרון בלונדון את איבר מינו כחלק מההצגה "Equus".
עמדותיו הפוליטיות של רדקליף (לרוב לייבור או המפלגה הליברלית) היו נושא לדיון, באותה מידה שחיי האהבה שלו (אובדן הבתולים בגיל 16, למשל, עם אישה המבוגרת ממנו בהרבה), העדפותיו המוסיקליות (הפיקסיז והסטרוקס), תחביביו ומשחקי הספורט האהובים עליו היו נושאים פופולריים במיוחד במדורי הרכילות ובתוכניות הטלוויזיה. והוא ידע לשחק את המשחק: בראיון שהעניק למגזין "פלייבוי", למשל, דיבר בפתיחות על התחביב שלו - אוננות.
שמונת סרטי פוטר, שבהם שיחק במשך עשר שנים, הפכו את רדקליף לאחד הצעירים העשירים בעולם. היום, רגע לפני גיל 27, נאמד הונו ביותר מ־110 מיליון דולר.
מאז סיום הסידרה הוא טמן את ידו בכל צלחת שהוצעה לו. שיחק בסרט "האישה בשחור", גילם את המשורר אלן גינסברג ב"הרוג את יקיריך", הבליח בקומדיות רומנטיות ("אולי בכל זאת") ובמותחני פנטזיה ("ויקטור פרנקנשטיין"), כיכב בהצגות בלונדון, הופיע בסידרת הטלוויזיה "יומני הרופא הצעיר" לצד ג'ון האם ותרם את קולו לסדרות אנימציה דוגמת "משפחת סימפסון", "רובוט צ'יקן" ו"בוג'ק הורסמן".
ב"הארי פוטר". "זו בסך הכל היתה עוד חוויית למידה"
"אנשים חשבו שעברתי לסרטי אינדי באופן בלעדי, אבל זה ממש לא כך. פשוט, שם מצאתי עבודות מעניינות יותר. אני רוצה להמשיך לעשות את כל הדברים שעשיתי עד היום, לגוון ככל האפשר, וגם לשלב בין תיאטרון לקולנוע. כמו כל שחקן אחר, גם אני אשמח מתישהו לכתוב ולביים".
ומה עם תפקידי קוסם? תחזור לזה או שמיצית?
"אני לא רוצה להגיד 'לעולם לא', מכיוון שאני אשכח שאמרתי את זה, ואז אמצא את עצמי מגלם את דיוויד בליין בסרט".
היו רגעים שבהם כבר לא נהנית לשחק?
"בשום שלב לא היה רגע שבו לא נהניתי. כן, היו ימים שבהם אמרתי לעצמי, 'טוב, זה יום פחות נוח מימים שהיו לי בעבר'. נגיד, בדיוק סיימתי לצלם את הסרט 'ג'ונגל' (על פי ספרו של הישראלי יוסי גינסברג 'בחזרה מטואיצ'י'), שבו ביליתי המון זמן בנהרות ובבוץ, אז היו לי הרבה מחשבות מהסוג הזה. יש ימים שבהם אתה אומר לעצמך, 'זה לא היום הכי מהנה שהיה לי בקריירה'. אבל אף פעם לא היה יום שבו התחרטתי על מה שאני עושה ואמרתי, 'הלוואי שלא הייתי עושה את זה עם החיים שלי".
ומחוץ לסט?
"ברור שהיו לי רגעים בחיים, בעיקר כטינאייג'ר, שבהם החיים לא השתלבו עם המקצוע. הייתי נער מתבגר שאמר לעצמו, 'אני עדיין יכול לחיות חיים נורמליים לחלוטין, וללכת לפאב, ולאף אחד לא יהיה אכפת'. אבל לא. זה לא באמת עובד ככה, והייתי צריך להפנים את זה בשלב מסוים.
"אלה היו הרגעים היחידים שבהם הרגשתי משהו שדומה לחרטה על הבחירות שלי. זה אף פעם לא קרה לי על הסט או כששיחקתי - אלה תמיד היו המקומות הכי בטוחים והכי נוחים שלי".
היו פעמים שלא היית מרוצה מהצורה שבה עשית משהו?
"המון פעמים. למשל, כשצפיתי בדיעבד בסרטים מוקדמים של הארי פוטר, ממש שנאתי את עצמי. הייתי אז ילד חסר ניסיון ועשיתי את כל הטעויות של המתחילים, מול כל העולם. יש הרבה רגעים מסוימים שבהם אני חושב לעצמי, היום הייתי עושה את זה לגמרי אחרת. מצד שני, לא היה מעולם רגע שבו הצטערתי ששיחקתי בסרטים ההם. זו בסך הכל היתה עוד חוויית למידה".
• • •
בקרוב הוא יחזור לבימות ניו יורק, בהפקה "Privacy", שתעלה באוף־ברודווי. מדובר במחזה חדש שיצרו ג'יימס גראהם וג'וסי רורק, ששואב השראה מפרשת אדוארד סנודן וחוקר את היחסים המורכבים עם טכנולוגיה ומידע דרך ייסוריו של בחור בודד, שמגיע לעיר ומנסה לגלות איך לעשות לייקים, טאגים ושיתופים לחייו - בלי לתת את כל כולו.
"ההצגה מדברת על גוגל ואפל, וכל הדברים האלה. אם את מחפשת משהו עם מסר פוליטי ישיר, אז אני קורא עכשיו הרבה חומרים כהכנה להצגה. מרתק לראות על כמה דברים אנחנו מוכנים לוותר.
"אבל הדבר שהכי מפחיד אותי בטכנולוגיה בכלל לא קשור לפרטיות, אלא לאמפתיה, ולכך שאנשים הופכים יותר ויותר מנותקים אחד מהשני. אני חושב שבעוד 15-10 שנים אנשים פשוט יגדלו כשהם מסתכלים על מסכים כל הזמן, ושם הם ילמדו להתייחס לאחרים. זה הדבר שהכי מפחיד אותי.
"יש גם המון דברים מדהימים שהטכנולוגיה מאפשרת, כמובן. אני פשוט חושב שאנחנו בשלב ביניים כזה. מישהו חכם ממני בהרבה אמר שהיו מכוניות הרבה לפני שהיו חגורות בטיחות. אז אני חושב שיש תקופת הסתגלות לטכנולוגיה החדשה, ואני מקווה שזה המקום שבו אנחנו נמצאים עכשיו, עם האינטרנט.
"זה עדיין חדש מדי, ואנחנו לומדים איך לשטר את זה, לחוקק חוקים, ליצור כללים. אבל זה העתיד".
ברוח הזאת, כששואלים את רדקליף מה היה מייעץ לשחקנים צעירים, הוא עונה ללא היסוס: "אל תהיו בטוויטר".
אתה רציני?
"כן. פשוט אל תהיו בטוויטר. אתם לא חייבים להיות שם. כמעט בכל תפקיד שאני מקבל, מישהו מההפקה ניגש אלי בשלב מסוים ומבקש, 'אתה יכול בבקשה לפתוח חשבון בטוויטר?' זה קורה כי אנשים רוצים לקדם שם דברים, ושחקנים צעירים חושבים שככה הם יבנו את הקריירה שלהם.
"טוויטר פשוט מטשטש בין חייך המקצועיים לבין החיים האישיים. אני מרגיש שאנחנו צריכים להתאמץ על מנת להפריד בין הדברים האלה.
"אין לי טוויטר, כי זה מקום שבו אנשים כל הזמן כותבים לך, ולא בא לי להתמודד עם דברים כאלה. זה סתם יכעיס אותי, ואני אכנס למריבות ולמכות. אני אהיה בדיוק כמו האנשים האלה, שמישהו כותב להם משהו מעצבן באחת בלילה, ואני אענה לו, 'יאללה, רוצה לצאת החוצה לפתור את זה?'. אני מכיר את עצמי וגם יודע שאף אחד, אף פעם, לא מנצח במצב הזה.
"אנשים יגידו לכם שאתם חייבים לפתוח טוויטר ושזה חיוני לקריירה שלכם, אבל אני אומר: לא חייבים לעשות את זה. כדאי לנסות ולשמור על החיים הפרטיים שלכם ככל שתוכלו".
אתה קורא ביקורות שכתבו עליך?
"אני אף פעם לא קורא ביקורות בזמן אמת. בייחוד לא על הצגות. עם קולנוע זה קצת שונה. אני בטח לא אקרא ביקורת על סרט עד שהקידום שלו יסתיים. אבל אם אתה משחק בהצגה ואז מקבל ביקורות גרועות, אתה עדיין חייב להמשיך להשתתף בה, וזה בטח לא משהו שתורם למשחק שלך. מה שכן, לפעמים אני חוזר אחורה וקורא ביקורות בדיעבד".
ואז אתה לומד על עצמך דברים חדשים?
"כן, למדתי שאני לא צריך לקרוא אותן אף פעם. גם עם הביקורות הטובות ביותר, השאלה החשובה היא למה שזה יזיז לי. האנשים היחידים שדעתם חשובה לי הם הבמאים. אלה האנשים שסומכים עלי.
"לפעמים אני לומד מהביקורות משהו, אבל בדרך כלל אלה דברים שכבר חשבתי בעצמי, ואז אני רואה את הדברים האלה מתפרסמים. נגיד, אם מישהו כתב במאמר 'דניאל רדקליף הוא בן אדם נוראי', זה כנראה לא יפריע לי, כי אני יודע שאני לא אדם נוראי. אבל אם יכתבו משהו נכון, אני אחשוב לעצמי, 'כן, גם אני מודאג מהעניין הזה'. אז אני מעדיף בכלל לא להיכנס לכל זה".
מה היה הדבר הכי מרושע שכתבו עליך?
"אתה יודע מה? אני לא אתן למי שכתב את הסיפוק לדעת עד כמה הוא עיצבן אותי. הוא איבד את העבודה שלו מאז, זה מספיק לי".
shishabat@israelhayom.co.il(תרגום: מעיין זיגדון)
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו