"בהיבט מסחרי, זו כמעט התאבדות. בשואו ביזנס אתה אף פעם לא יודע מאיפה זה יבוא ותמיד הולך אל הלא־נודע. האנשים סביבי אמרו לי שזה לא טוב אבל אני הלכתי עם תחושת הבטן שלי". האמירה האמיצה הזאת שייכת לירדנה ארזי, שגם אחרי כמעט יובל על הבמות בישראל ואחרי שקטפה כל תואר אפשרי בבידור המקומי, היא מצליחה למצוא את עצמה מופתעת ונרגשת מהעשייה המוסיקלית. שיתוף הפעולה הנוכחי שלה, סיבוב הופעות משותף עם הגבעטרון, שזוכה להצלחה ארצית גדולה, הוא בבחינת הגשמת חלום עבורה. "אני מתה על הגבעטרון, זה כמו לחזור ללהקת הנח"ל. שנה קודם הייתי בפסטיגל עם כוכבי הילדים, ואם היית אומר לי את זה אז, הייתי אומרת לך שאתה הוזה. אבל כשהם פנו אלי, מייד אמרתי 'I Do'".
•••
כטבען של הצלחות, הן מתרחשות לא אחת די במקרה. המופע המשותף, שנקרא "הוי ארצי מולדתי", תוכנן בתחילה לעלות כעשר פעמים, אבל הביקוש הגדול וההיענות של הקהל גרמו לו להמשיך הרבה מעבר למתוכנן. עד עתה צפו בו כ־25 אלף איש ביותר מ־40 הופעות, והיומן ממשיך להתמלא. מאז 1933, בעת שכתב שאול טשרניחובסקי את השיר שעל שמו נקרא המופע, הטקסט מתפרק ונטען מחדש במשמעויות פוליטיות פעמים רבות. למעשה, אפילו הבחירה בשם הזה למופע עשויה להוות מעין הצהרה פוליטית.
ארזי, במהירות ובנחרצות, מבטלת את הקביעה הזו. "כל דבר היום טעון פוליטית, אפילו 'אפצ'י'. זה סוג של פרנויה, מה קרה לנו? מה זה השטויות האלה? מישהו ניכס לעצמו משהו? הדגל הוא של כולנו ואין למישהו בעלות עליו". למרות זאת, קשה מאוד לנתק את המופע הזה מהאקלים הפוליטי והחברתי שבו הוא מתקיים ומהשיח שהוא מעלה. נדמה שמבט בוחן יגלה בו ייצוג לתהליכים גדולים ומורכבים יותר שעוברת החברה הישראלית היום.
החיבור בין ארזי לבין להקת הזמר הוותיקה, שהוקמה בשנת 1948, הוא חיבור בין שני אייקונים גדולים, שמתגלה כחיבור שאינו רק אמנותי. בשיחות עם ארזי ועם חברים בהרכב מתגלה קשר שמתואר על ידיהם כשיתוף פעולה ערכי. יפתח אבירם (49), החבר הטרי ביותר בגבעטרון, שהצטרף בפברואר האחרון כדי לקחת חלק בסיבוב המשותף, משרטט גם הוא קו בין הגבעטרון, ארזי והקהל.
"גם ירדנה וגם הגבעטרון הם אייקונים שאנשים שמחים מאוד לחזור ולשמוע אותם, אבל יש לזה גם מימד אקטואלי. אנשים שקשה להם מאוד עם מה שקורה במדינה בשנים האחרונות רוצים להתרפק ולהיאחז בישראליות של פעם, שכוללת חיבור לאדמה ולמוסיקה הפשוטה".
שלושת המוקדים הללו - פשטות, ישראליות והתרפקות - חוזרים כמה פעמים בשיחות. שלושתם נקשרים בהשקפת עולם ספציפית ומאותגרים תדירות לנוכח המציאות. קשה לטעון שהלחנים הרוסיים המורכבים, התזמורים המוקפדים והמילים שלקוחות מהקאנון העברי הם בבחינת מוסיקה פשוטה, בוודאי בהשוואה לפופ כיום. נושאי השירים והפאתוס שבו הם מושרים, הופכים אותם לפשוטים אפילו פחות. אולי כוונתם לאו דווקא לשירים, אלא למעשה לחיים הפשוטים יותר בשנותיה הראשונות של ישראל. כשאבירם נשאל אם אנו מבלבלים פשטות עם תמימות, הוא אומר שזה בהחלט ייתכן.
הערך השני, ישראליות, חמקמק אפילו יותר. "יש כל מיני סוגים של ישראליות", מסבירה ארזי. "הערכים המובילים שלה הם אהבה. כל מי שנמצא על הבמה בא משם. אלה אנשים שתורמים ועושים, ולא לוקחים אלא נותנים. כולם שירתו בצבא, כולל הנגנים שלי, כולם באים מאהבת הארץ, מאהבת המוסיקה והשירים והיוצרים הישראליים".
לא רק שירי ארץ ישראל. חברי הגבעטרון, שנות ה-80 // צילום: גיל אליהו-ג'יני
הישראליות הזו שארזי מתארת עוצבה וחושלה בידי תנועות ההתיישבות, שהביאו לכאן מסורות מזרח־אירופיות וערכים של עבודה, ערבות הדדית, בניית הארץ ושיתופיות. "כשתקשיב לגבעטרון תשמע שהשירה תרבותית מאוד, היא באה מתרבות רוסית, וזו הייחודיות שלהם", אומרת ארזי בחיוך מלא עונג. "כל מה שהם מייצגים, המקום שבו הם נטועים, הקיבוץ, ההתיישבות העובדת - כל החבילה הזו מרגשת אותי כישראלית. הנקודה הישראלית שלי היא שם - הנוף, המיקום, הצלילים, הרפרטואר - הכל".
"רגל גסה בערכי הטבע"
כמעט באותה נשימה היא מציינת שהסמלים הללו כבר אינם בשיא עוצמתם. למעשה "זה זן בהכחדה, לכן זו נקודה רגישה מאוד אצלי. יש לי פרספקטיבה של שנים, אני ילידת 51', מכירה את הארץ לפני ואחרי ואני מסתובבת המון. יש לי אג'נדה ובגלל זה אני מתרפקת עליהם ואוהבת אותם. הם חשובים לתרבות שלי כישראלית".
כשהיא מתבקשת להגדיר את הישראליות שלה ושל הלהקה, היא אומרת, "אנחנו נטולי ציניות ונצמדים לאמת. אני באמת אוהבת את הארץ, את המוסיקה הזו, ואני עושה את מה שאני אוהבת. אני מודה שבהופעות הראשונות, בכל פעם ששמעתי את 'ים השיבולים' ירדה לי דמעה. לאמת הזו לא רק אני מתחברת, אלא גם חתך גדול מאוד מהציבור הישראלי".
איך התגובות שאתם מקבלים על המופע?
"נרגשות. כמו שאני מתרגשת, גם אנשים מתרגשים ורוצים לבוא שוב ושוב. הם חווים כנראה חוויה מזככת. זה קצת לדבר בקלישאות אבל המילה 'אהבה' נוגעת במשהו נכון. כשאתה נקי עם זה ולא ציני, כשאתה דובר אמת, זה נוגע. זה לא בלוף. הקהל לא מטומטם. זה לא משהו שעובר דרך הרציונל, זה משהו אמוציונלי וחזק. בהרבה מאיתנו יש סוג של געגוע למשהו, שהוא אולי חף מציניות ונקי, לא חזירי ולא נהנתני, לסוג של אוטופיה, כנראה זה קשור למקום שבאתי ממנו ולערכים שגדלתי עליהם. ההורים שלי התגלגלו הנה מאירופה בגלל השואה, וכל המשפחה שלי בקיבוצים. אני באה ממקום, ולא רק אני, שבנה, שרצה לתת, שתרם, שחשב איך להקים את המדינה. זו הנקודה וזה המקום. אולי התמימות הזאת, האמיתית, של אנשים שעשו, היא הדבר".
בדברים שלה ניכרת דאגה, ואולי גם חשש. מנקודת מבטה, ישראל "נמצאת במקום מפחיד יותר, במקום שבו אנו זקוקים לחשבון נפש בתחומים של צניעות, אבל לא רק צניעות חומרית אלא במובן של 'אני ואפסי עוד'. צניעות היא לראות גם גלובלי, מול העולם ומול הטבע. מי אתה ומה אתה? קשה לי מאוד לראות את הרגל הגסה בערכי הטבע, בעיניי זה חוסר צניעות של האדם מול האדמה. אל הזר, אל השונה ובכלל. אני חושבת שבדברים האלה אנחנו קצת מסוחררים, אולי מבוסמים מעצמנו טיפה יותר מדי. חייבים לראות גם באחרים בני אדם. מכאן ההתעקשות להכניס שירי מחאה למופע. כמעט בכל מה שעשיתי לאורך כל השנים, תמיד היו לי שירים שנגעו במה שקורה. לא שמו לב אלי מהבחינה הזו, אבל אני את שלי עשיתי. בכל ההפגנות הייתי, ותמיד יש לי מניפה מוכנה להפגנה הבאה".
"אני פטליסטית"
הצניעות הזו שמתארת ארזי היא מרכיב מרכזי בישראליות שאליה היא מתגעגעת. היא הולכת יד ביד עם מוסר עבודה כמעט ספרטני ומשמעת קפדנית מאוד. את מסלול הכוכבות שלה היא התחילה בלהקת הנח"ל, והיא מתנגדת להשוואה בין המוסד המיתולוגי ההוא לבין מסלול הכוכבות שעובר היום דרך תוכניות הריאליטי.
"קרענו את התחת, ולא במשך שלושה חודשים. זה בית הספר הכי טוב שעברתי בחיים. עבדנו עם האנשים הכי מוכשרים שהיו בשוק, כיתתנו רגליים ממוצב למוצב, סחבנו את הציוד והקמנו אותו. זה לא בדיוק שהגעתי ללהקת הנח"ל ונגעתי בזוהר. כשהופענו בסיני זה לעשות חמש הופעות מוצבים ביום, עוד הופעה גדולה בערב ולמחרת אותו הדבר. אחר כך שבוע אתה בבקעה ושבוע אחר כך ברמת הגולן. עובדים קשה, ואפילו מבקר המדינה אז ציין את העבודה הקשה שלנו. בזה אני גאה".
ארזי (64), ילידת קיבוץ כברי ובת לדוד פיינבאום, איש אצ"ל ואחד ממקימי קיבוץ בית הערבה, מינפה את הצלחתה הגדולה בלהקה לקריירה בתעשיית המוסיקה והבידור. למודת פסטיבלים לשירי ילדים, חברות בשלישיית "שוקולד מנטה מסטיק", אירוויזיונים, תקרית הדיו המפורסמת, שיוחסה למלחמה התקשורתית בינה לבין עפרה חזה, 12 אלבומי סולו והנחיית תוכנית בוקר - אין ספק שלא רק עבודה קשה היא המרכיב שמדרבן את ארזי.
אף שהגיעה מבית "אנטי־דתי", כהגדרתה, היא מעניקה נקודות זכות בהפיכתה לכוכבת גם לכוחות עליונים. "אני פטליסטית ומאמינה שיד הגורל התערבה לי בחיים. פה יש לי משהו דתי. לולא הגעתי לחבורת בית רוטשילד בחיפה, ובמקרה הופענו בתל אביב בזמן שלהקת הנח"ל היתה איתנו, ובמקרה שמע אותי קצין החינוך של הנח"ל. ככה הגעתי ללהקה. אם הייתי צריכה לעבור אודישן - בחיים לא הייתי מגיעה. כשאני רואה את האודישנים של 'כוכב נולד', אני מעריצה אותם. לא מבינה איך הם עוברים את התהליך המלחיץ הזה. בשנה הראשונה ללהקה היינו על תקן מועמדים. מוני מושונוב התחיל איתנו חזרות, ויום אחד העיפו אותו. גם כשהשתחררתי לא חלמתי להיות סולנית. זה לא ייאמן מה שקרה לי.
"אני לא בנויה לתככים, אני רוצה להאכיל את חתולי הרחוב, ושיהיה טוב ונעים". ארזי עם חברי הגבעטרון, ניקה ברזק ויפתח אבירם // צילום: הרצי שפירא
"אני בן אדם עם שתי רגליים על האדמה - אני קמה בבוקר, עובדת, אני לא משוגעת, אני לא תופסת תחת. אין לי שיגעונות. אני באה מבית שלא היה בו כלום. ההורים שלי עזבו את הקיבוץ חסרי כל, וזה מהדהד בי עד היום. פיציתי את עצמי באיזו תקופה של מסעות קניות מטורפים כי כילדה לא קיבלתי כלום. הבגדים שלבשתי היו בגדים של בנות דודות שלי מצרפת. אם אבא שלי לא היה מקבל את הרנטה מגרמניה, אני לא יודעת ממה הם היו חיים. קיבלתי מהם את החינוך היקי לדיוק ולכבוד, ואני מרגישה שאני עדיין חיילת. אני באה לעבוד ולא לשחק משחקים".
יש משהו נוקשה מאוד באיך שאת מתארת את העבודה. איפה מנעמי הכוכבות?
"אין. אלה שטויות. אני לא יכולה לסבול את המילה 'סלבס'. כשעשיתי את הפסטיגל הייתי מוקפת כוכבי ילדים ענקיים שגורמים לילדות להיכנס להיסטריה. עשינו יותר מ־100 הופעות וגיליתי אנשים רציניים וחרוצים. היו יחסים נהדרים ביניהם, ומוסר העבודה שלהם פשוט מקסים".
אבל אחרי העבודה הם הלכו להשקה או למסיבה.
"זה בסדר גמור, אבל אני לא עושה את הדברים האלה ואותי לא תראה במקומות האלה".
זה לא חלק מהכוכבות?
"ביקשתי מכל היחצנים שמתקשרים אלי למחוק את השם שלי מהרשימות. אני מתרכזת בעבודה שלי, ורק שם תמצא אותי. אני מטבעי אדם ביישן ואני לא אוהבת ששמים לב אלי. אם זה לא על הבמה, אז אני לא רוצה שיסתכלו. אני לא יודעת לחייך כשצריך, לא יודעת את הסמול־טוק ופשוט לא טובה בזה. אין לי משהו נגד אלו שכן עושים את זה, שיגזרו את הקופון, למה לא?"
ייתכן שלזה בדיוק היא מתכוונת כשהיא מדברת על צנעה ופשטות. למרות ההצלחה המסחרית הגדולה שידעה, ואף שהיא נוכחת כמעט בכל בית במדינה, היא מעולם לא שימשה חומר קלאסי למדורי הרכילות. משהו בה משדר ממלכתיות אמיתית, כזו שמאפיינת דווקא פוליטיקאים ולא זמרים.
בעבר קיבלה ארזי משמעון פרס הצעה להצטרף לפוליטיקה, אך סירבה. "אני לא בנויה לתככים. אני רוצה אנרגיה חיובית, להאכיל את חתולי הרחוב, שלא יהיו שריפות, שיהיה נחמד וטוב. אני לא בנויה לאינטריגות ואני חושבת שרוב האמנים כמוני. אני הולכת להמון הפגנות כקהל, כדי שהמקום לא יהיה ריק, אבל אני לא בנויה לזה שמישהו יצרח עלי ואני אצרח עליו חזרה. אם אני אהיה חייבת אני אהפוך שולחן, אבל אני לא פוליטיקאית. אני שומעת כל הזמן שבעסקי הבידור יש גם מרפקנות ותככים, ואני חייבת להגיד ממרום שנותיי, שבמסדרונות של בתי חולים ובתי ספר יש יותר מאבקים ויותר אינטריגות מאשר בשואו ביזנס.
"אמנים מטבעם הם אנשים רוחניים יותר ואמנם יש אגו, וטוב שכך, אבל אני חייבת להודות שהרבה פחות ממה שחושבים. זה יותר הוליוודי לחשוב ככה וזה יותר קלישאתי, אבל זה לא נכון".
על הערך השלישי, התרפקות, יכולה להעיד טוב מכולם ניקה ברזק, ממקימי הגבעטרון בשנת קום המדינה וחברה פעילה בו מאז. "מאז שהתחלנו, אנשי הלהקה השתנו", מספרת ברזק, בת 85."פעם היינו רק אנשי גבע, היינו כולנו באותו הגיל ועם אותו הוותק. בשנות ה־90 התחלפו כמה אנשים והצטרפו אלינו אנשים מבית השיטה, אבל זה לא שינה את הרוח. מי שבא לשיר בא כי הוא אוהב לשיר ונהנה מזה. אני אישית אהבתי שהיינו החבורה הראשונה, היו בינינו ממש קשרי משפחה. עכשיו אני כבר אישה מבוגרת מאוד, והמצב די שונה".
המזל שלי הוא שאני עדיין שרה ונהנית", היא מוסיפה. "עכשיו נכנסו צעירים והביאו רוח חדשה. אנשים צעירים, כאלה שיכולים להיות נכדים שלי, שרים יחד. ההתרפקות המשותפת על השירים היא הדרך ליצור מחדש את תחושת האחווה העמוקה של אותם הימים".
ברזק טוענת שהכמיהה, הנוסטלגיה והרומנטיזציה לתקופה ההיא אינן מנת חלקם של חובבי הגבעטרון בלבד. "היה פה עכשיו אלטון ג'ון, ואנשים אמרו שכל עוד הוא שר את השירים הישנים והאהובים, הם ילכו לראות אותו. אנשים אוהבים לשיר את מה שמוכר להם. שירים יפים, של פעם, של ארץ ישראל, הם שירים שאנשים רוצים לשיר איתנו".
אצל ארזי הנוסטלגיה הזו בולטת גם כן, אבל היא חיה בכפיפה אחת עם מבט לעתיד. היא מספרת שלוח הזמנים שלה צפוף, שמעולם לא הפסיקה ליצור, שהיא דוחה הצעות לחזור ולהגיש בטלוויזיה ושחומרים לפרויקט הבא שלה כבר מתגבשים, אך מחכים לרגע הנכון כדי לראות אור.
כשהיא נשאלת על הכוח שמניע אותה היא עונה ש"יש בי דרייב שמגיע בעיקר מכיף. אני סקרנית, יש לי חלומות ואני רוצה להגשים אותם, בעיקר דברים מוסיקליים, כמו כל מיני שיתופי פעולה וכל מיני סגנונות שעוד לא מספיק פיצחתי, את הסגנון הצועני למשל. לא עשיתי מספיק ויש לי כמה עניינים לא גמורים עם זה. זה עולם שלם ומרתק ואני עוד דשה בו. הוא יושב עלי נכון בגל, משהו באנרגיה. זו היתה הצלחה גדולה מאוד, ועד היום זה חלק שעובד חזק בהופעות שלי. יש משהו דרמטי מאוד בצועניות, עצוב מאוד, יצרי מאוד ושמתחבר ליהדות. יש שם כל מיני נקודות השקה של ניגון. משהו בניגון שלהם מתחבר לניגון היהודי גם במובן הרוחני".
•••
סדר היום הצפוף שהיא מנהלת אינו כולל, למרבית ההפתעה, תפריט מוסיקלי עשיר. "כשאני כבר שומעת רדיו אני קשובה יותר לחדשות ולאקטואליה. אני אוהבת מאוד מוסיקת עולם, מוסיקה שפונה לרגש. אני יכולה להיגנב על משהו רוחני ואני יכולה להתלהב פתאום ממוסיקה ערבית. כל מה שנוגע לפולקלור, כל מה שיש בו עוצמה, עוצמה של פאתוס. אלו דברים שמדברים אלי. אני צריכה להתרגש. מוסיקה לשכל לא עובדת עלי".
השמות שבכל זאת עולים הם של הזמרת היוונייה חאריס אלקסיו ושל הכוכבת המקומית מירי מסיקה מהצד הנשי, ושמו של יהודה פוליקר בצד הגברי. יחס לא אופייני ליחס בתעשייה, שנשלט בבירור על ידי גברים. גם פה, מסבירה ארזי, אין כוונה פוליטית.
"זו לא בחירה אידיאולוגית של נשים על פני גברים, אלא נשים מסקרנות אותי יותר ואני מזדהה איתן יותר. אבל אני גם גרופית של פוליקר, עוד מהתקופה שהוא היה החתיך עם הגיטרה מבנזין".
אף שהיא לא מאזינה להם ולא מכירה לעומק את היצירה שלהם, ארזי לא פוסלת ואפילו מתלהבת מהאפשרות לשיתוף פעולה עתידי עם הכוכבים הצעירים של התעשייה הישראלית. מבחינתה, העיקר הוא לא לעמוד במקום ולא ליפול בשבי של הזוהר החולף.
"אני לא עסוקה בספירת מלאי כזו. אני כן עסוקה בעשייה. כשאנשים פוגשים אותי הם אומרים, 'לא ידעתי שהיא כזו', ואני לא מבינה מה הם דמיינו. מדמיינים אותי כדיווה, ואני בכלל לא. אם אתה לא מפנים את זה שזו עבודה קשה, אתה לא תשרוד. כל אלו עם החלומות לא נשארים. כל הזמן אני נמצאת בדבר הבא. אני זמרת, וזמרת צריכה להקליט שירים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו