שרונה: רצח כזה צריך להסתיים בהריגת המחבלים

הטרור הערבי מלווה את תחיית העם היהודי בארצו מאז נרצח אברהם ילובסקי בנס ציונה העוברית לפני 128 שנים. הוא יישאר מטרד של קבע עד לשלום המיוחל. לא ניתן למגרו כפי שאי אפשר לחסלו במבצע צבאי ברצועת עזה. ניתן רק להכות בו ולהוריד לזמן מה את גובה הלהבות, ולהיות דרוכים. בכל זאת יש יותר מחצי נחמה, אם בוחנים מה אירע מאז רצח הנפח בנס ציונה לערביי ארץ ישראל לעומת הפריחה של יהודיה.

כל אירוע מהזן שהתרחש שלשום בערב בשכונת הבידור שרונה בתל אביב הוא הצלחה לפורעים. עלה בידם לרצוח ארבעה יהודים. אפילו התצלומים שבהם נראים הישראלים נמלטים שפופים ומבוהלים בעירם מזיקים. מין רצון לחטט בפצע שאמנם אי אפשר ואסור למונעו, אבל צריך לדעת כי יש מחיר לזכות הציבור לדעת.

באורח מהותי התגובה הישראלית היתה מוצלחת רק בחלקה. רצח כזה צריך להסתיים בהריגת המחבלים. לא במעשה פסול של ירי בדם קר במחבל פצוע ומנוטרל אלא תוך כדי פעילות. הכישלון העיקרי של ישראל המתגוננת אינו בליל הרצח אלא בימי השקט; הממשלות לדורותיהן הבטיחו גדר ביטחון ולא קיימו. היא חלקית ופרוצה ובלתי מאובזרת ולא מתוחזקת דייה. 

הכישלון בולט יותר בהתנהלות מול מעסיקי השוהים הבלתי חוקיים. כאשר הפלשתינים נתפסים מחזירים אותם לביתם, והמעסיקים היהודים יוצאים בלא כלום. מחבל רוצח שדקר חייל בגבעתיים נתפס, ומעסיקיו באתר הסמוך נענשו בהפסקת בנייה לשבועיים. בדיחה עצובה.

האזרח מוכן להשלים עם התפרצות טרור שלא ניתן לסכל מראש (גורמי הביטחון רושמים הצלחה ניכרת), אבל אין סיבה להשלים עם רשלנות ואדישות ושאננות בימים שבין דקירה לבין ירי.

 

 צריך להבין את הדילמה

נקלעתי השבוע לחבורה מצומצמת, שהאזינה באקראי להרצאה פרטנית מפי מומחה בעל מוניטין על מצבה ומעמדה של ישראל בבית הדין הבינלאומי בהאג. אילו יכולתי לומר במי מדובר, היו הדברים זוכים לכותרות רועמות, אבל מכל מקום הוא ידען שאי אפשר להגדירו כ"שמאל". אלה עיקרי הדברים בניסוח שלי:

שנים בלמה ישראל את פניית הפלשתינים לבית הדין מפני שאינם מדינה. אך מאז ההחלטה באו"ם ב־2012 השתנו פני הדברים, וכיום הם כבר מוכרים כ"פלשתין" במוסדות רבים. כתוצאה מכך, ישראל, שיכלה להימנע בעקבות מבצעים צבאיים מהקמת ועדות חקירה ממלכתיות, תיאלץ לעשות כן כדי לחמוק מהאג. בתחום זה זוכה אבו מאזן להישגים, והחרם - ה־BDS - נספח לו.

בין הליך להליך יש פסק זמן, והימין בממשלה שוגה באשליית הרגיעה, אבל לא היא. מי שמכיר את המערכת הבינלאומית - תערובת של משפט ופוליטיקה - יודע כי המציאות החדשה מחלחלת גם כשאינה ניכרת. אם יגיעו, חלילה, לדיון בשאלה אם ההתנחלויות הן "פשע מלחמה" - לא יבחין בית הדין בהאג בין גושי ההתיישבות לבין האחרים. עד כאן.

בנימין נתניהו מכיר את הסוגיה על בורייה, והיא אחת הסיבות שהוא "פוסח על שתי הסעיפים" ומחדש ומפסיק ושוב מחדש את המשא ומתן לצירוף יצחק הרצוג לקואליציה במקומו של נפתלי בנט. לא מפני שיש ביניהם מחלוקת ממשית באשר לכינון פלשתין, אלא מפני שנתניהו מבין כי בנט (וגם הימין בליכוד) מונעים ממנו את יכולת התמרון בוועידה בינלאומית, שנועדה לסכל פנייה פלשתינית להאג.

הרצוג. נתניהו שוב מחדש את המו"מ לצירופו לקואליציה // צילום: דודי ועקנין

בין הכלים המדיניים שהוצעו לישראל נראתה היוזמה המצרית רעה במיעוטה. היא הותירה לו מרחב תמרון, וגם הרוסים התרשמו כך במהלך ביקורו במוסקבה. רק שלפי שעה נראה כי אין בקואליציה רוב לוועידה כזאת, שהוכנה במקורה לקראת הצטרפות המחנה הציוני לממשלה.

הבנת הדילמה, והצורך במהלך מדיני שיוביל להתנגשות עם הימנים הקיצונים בליכוד ובקואליציה, הם ההסבר המהותי לנדנדה במשא ומתן בין נתניהו לבין הרצוג. לפני שבוע היה מנוי וגמור עם ראש הממשלה להיפרד משר החינוך. נכון לשלשום בערב יושרו ההדורים ביניהם. לכמה זמן? איש אינו יודע.

רק שבינתיים אין יוזמה מדינית שמקורה בממשלה. התבוננתי השבוע במפת העשייה (נוסף על ביקור נתניהו במוסקבה) ומצאתי כי ההישגים הבלבדיים נרשמו ע"י השגרירות הבינלאומית הנוצרית - ארגון המונה עשרות מיליונים שמממנים את פעילותם למען ישראל מכיסם. לאחרונה קיימו בדרום אפריקה כנס המפריך את הטיעון כי ישראל היא מדינת אפרטהייד, ופתחו נציגויות בטורקיה המוסלמית ובקובה. הם הביאו לשם שירה בציבור ובשורה מדינית. מרגש, אבל מי בישראל הצינית מתמלא הערכה? וממילא, זו טיפה בים בהשוואה למלחמה שמנהל אבו מאזן נגד ישראל במערכת המשפט הבינלאומי.

 

 דרוש סיום תקין

היועץ המשפטי, ד"ר אביחי מנדלבליט, נהג נכון כשהורה על בדיקה טרומית בפרשת הכסף שהעביר הנאשם בהונאת ענק בצרפת ארנו מימרן לבנימין נתניהו ב־2001 (הפרופסור אהרן ברק פתח ב־1977 בחקירת חשבון הדולרים הבלתי חוקי של לאה ויצחק רבין בהסתמך על ידיעה עיתונאית בודדה שפירסמתי ב"הארץ"). הפעם היתה לפני מנדלבליט גם הערה של השופט הצרפתי והתייחסות של מימרן. מנדלבליט מבין כי בעניינים העוסקים באישי ציבור כל דחייה שלא לצורך בניהול החקירה שוחקת את האמון בפרקליטות. רוח חדשה בלשכת היועץ המשפטי.

סיום תקין של הבירור יגזול זמן ומשאבים, אבל בפועל - נכון לעכשיו - החקירה כמעט גוססת. נתניהו חייב תודה מעומק הלב לעורך דינו דוד שמרון. הוא הקלף החזק שלו בפרשה. מפני ששמרון חרג ממנהגו. הוא לא רק ייצג את נתניהו אלא נטל על עצמו את האחריות, בבחינת "אני עשיתי וטיפלתי". אילו חשש כי נהג שלא כשורה היה נותר בגלימת הפרקליט השחורה, ולא הופך ביוזמתו לשחקן בדרמה.

איש לא התנכל לנתניהו. בית המשפט הצרפתי הוא מקור התלונה והכל נהגו כראוי. מנתניהו נחסכה עתה מועקה, אבל מדוע יש לו חברים כמימרן, שמזמינים אותו למסעות נופש מפתים? התנהלות זו היא בעוכריו, והיא שמקוממת. "נקיי הדעת בירושלים", לימדו חכמים, "לא היו נכנסים בסעודה אלא אם כן יודעים מי מיסב עימהם".

 

 אלשיך חייב לדבוק בנהלים

המפכ"ל רוני אלשיך מושך אש וביקורת. מפני שהוא עוף זר ומוזר בעיני המערכת המשטרתית. גם מפני שטעה בכמה נושאים תקשורתיים.

ב־2016 התקשורת עכשווית, אבל המשטרה אינה יכולה לנפק תמונה מלאה של ההתרחשות בזמן אמת. לפיכך, היא צריכה למילים של צניעות. לא שמפקד המחוז ירה למוות בחשוד ברצח אלא ש"לא מן הנמנע" ו"כרגע נראה" ו"ייתכן". קצת פחות כל־יכולים, וחוסכים את העונש התקשורתי על היהירות.

הדברים יותר מורכבים בחקירת שרה נתניהו. ד"ר אביחי מנדלבליט הציע לאלשיך לא לשמוט מההודעה לציבור את ההמלצה להעמידה לדין מפני "שממילא זה יתפרסם" בתוך דקה. הוא שגה. ההמלצה פורסמה בתוך חצי דקה, והמשטרה נבוכה - אכלה דג סרוח וגורשה מן העיר.

המפכ"ל אלשיך. צריך להבין כי חיוני שעיתונאים יחפשו הדלפות // צילום: יהודה פרץ

נכון שאלשיך רוצה לשמוט מהודעות המשטרה את ההמלצה. זה ויכוח רב שנים. אבל כל עוד לא הוכרע חייב אלשיך לדבוק בנוהל הקיים. מה גם, שהכנסת שינוי כה דרמטי בתקשורת המשטרתית חייבת להתחיל בתיק של "בוזגלו" כלשהו, לא בדמות ציבורית.

אך אלשיך מתמיד (וזה ראוי) על גבול העיקש (וזה מזיק) ואינדיבידואליסט, וגם בהודעה המאוחרת שפירסם עם היועץ המשפטי לא נמנע מלאזכר את עמדתו החריגה. חבל, מפני שמכל מכריו שמעתי שבחים רבים ליכולתו. אין ספק שיש לו גישה חדשנית, אולי מהפכנית, באשר להפעלת המשטרה שקפאה על שמריה. במגירתו ממתינה תוכנית עבודה מקורית, ויש בה תקווה.

הוא עדיין במבחן. גם נותר לו אשראי. על מה המהומה? אלשיך רוצה לחסום את ההדלפות מהמשטרה. זה פוגע בתקשורת. נוח לעיתונאי לטלפן לקצין משטרה ולקבל בהדלפה את כל המידע, ולעומת זאת קשה לחמוק בשעת לילה למקום מפגש ולעמול קשה לפני הפרסום כדי לטשטש ככל האפשר את זהות המקור.

הדילמה יורדת לשורש היחסים המפותלים בין הממסד לתקשורת. השלטונות שומרים את המידע קרוב לחזה בטענה כי דליפה שיטתית מחבלת בעבודה התקינה. העיתונות חוזרת על האמת הידועה מפי השופט לואי דמביץ ברנדייס כי אין כאור השמש לחיטוי אפלת השחיתות. כמו במקבילית הכוחות האיזון בין שתי מגמות אלה מניב את התוצאה היעילה לדמוקרטיה.

לעיתונאים אין צידוק להעניש את אלשיך כל עוד אינו משתמש באמצעים פסולים כהפעלת השב"כ למניעת הדלפות (גולדה מאיר הפעילה את השב"כ לעקוב אחרי עיתונאים ומדליפים. שערורייה זו נחשפה ב־2003 על ידי ד"ר רונן ברגמן ב"ידיעות אחרונות" בראיון עם איש השב"כ עו"ד צבי כפתורי שעקב אחריי). אך אלשיך צריך להבין כי גם בקשיים שהוא מערים חיוני שעיתונאים יחפשו הדלפות. כל אחד ותפקידו.

 

 חגיגה בכלא

ראש לשכת עורכי הדין אפרים נווה שיגר מכתב לנציבת שירות בתי הסוהר עפרה קלינגר נגד כיבוי האורות במסיבה המתמדת שנערכת בתאו של אהוד אולמרט עם 37 עורכי דין. אם לאו - כתב נווה, שלהערכתי יתמודד בעתיד בפריימריז בליכוד - הוא יציע לעתור לבג"ץ בזכות המפגשים הסיטוניים של עמיתיו עם אולמרט ושותפיו לעבירות. לעג לרש, האיום עובד. ההוראות החדשות פורסמו על ידי השר גלעד ארדן בתקשורת והרגיעו את הציבור, אבל טרם יושמו. לפתע לא ברור אם מותר לבקש מהעבריין הוכחות שהוא משלם שכר טרחה לפרקליטו; ולפתע 45 דקות למפגש אינן מספיקות (גם אם מכפילים אותן ב־37 עורכי דין ל־1,665 דקות?)

אולמרט. ומה עם הוכחות לשכר טרחה שהעבריין משלם לפרקליטיו? // צילום: נועם מושקוביץ'

שימת לב הציבור פחתה. שירות בתי הסוהר מתברבר ומקווה שמנהליו יכבידו בביורוקרטיה מטרידה ושהעבריינים עצמם יורידו את רף הביקורים כדי למנוע את חידוש העניין במפגשיהם. כרגיל, "ואחרי הרעש קול דממה דקה".

 

 למי צריך לפנות?

רמי סדן אינו ראוי לשמש מנכ"ל חברת החדשות בערוץ 10. היה צריך לסכל את המינוי גם אילו היה אילם ושמר את דעתו על אריה דרעי וש"ס לעצמו. אם אפילו אליעד שרגא מהתנועה לאיכות השלטון מוצא עצמו בחזית אחת עם דרעי - שנגד כהונתו כשר הפנים הוא מוסיף לעתור לבג"ץ - סימן שהמינוי הזה כבר מצוי בין הפטיש לבין הסדן, ויתרסק בהקדם.

מה שמדאיג בפרשה הוא האדישות שבה מקבל הציבור עיוות מסוכן לאי תלותה של התקשורת. כאשר דרעי תבע את פיטורי סדן לא פנה לבעלי ערוץ 10 אלא לבנימין נתניהו. כך? ומועצת העיתונות נרדמה? ואגודת העיתונאים נאלמה? ואם פוליטיקאי אחר ידרוש לפטר בעתיד את ד"ר אילנה דיין וברוך קרא וגאולה אבן? הרי רק למען מראית העין היה צריך נתניהו להשיב מייד לדרעי שאינו הכתובת ושיפנה לבעלי ערוץ 10, אלא אם כן בפועל זה הוא עצמו, וכמה זה מדאיג שעצם הפנייה אליו אינה מדאיגה איש.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו