המבחן של כחלון

זהו מקרה נוסף של אטימות מחרידה של הממשלה. תיעוד של טירוף מערכות, של רוע לב בלתי נתפס, של התעמרות בניצולי שואה ובקשישים חסרי אמצעים לטובת אנשי נדל"ן רודפי בצע כסף. 

זהו ניסיון של פקידי מדינה לשקר לשר האוצר, משה כחלון, במאמץ לרתום אותו למעשי הנבלה; התנהגות מבישה שאם תעלה יפה, משמעותה אחת: יריקה ארוכה בפרצופם של הניצולים ובני משפחותיהם וחסרי אונים אחרים. 

 כאילו רק לפני כחודשיים, ביום השואה, לא הצטמרר הציבור מסיפורי הזוועה של אושוויץ, בירקנאו ומחנות ההשמדה האחרים; כאילו המדינה לא כרעה ברך בפני ניצולי תאי הגזים; כאילו נציגי הממשלה לא הבטיחו מעל לכל במה ומאחורי כל מיקרופון לדאוג לניצולים האלה עד יומם האחרון. כאילו לא הבטיחו להגן על קשישים אחרים מעוטי יכולת בערוב ימיהם. 

הבטיחו גם הבטיחו, אז מה? 

מכתב קורע לב בנושא זה הגיע אלי ואל עוזי דיין ומיכל שבת לפני שבוע וחצי. "הצילו", כתב לנו יוסף מזוז, יו"ר ועד משפחות המטופלים במרכז הגריאטרי הממשלתי בראשון לציון, "עיזרו לנו לעזור להורינו הקשישים, חסרי האונים, רובם ניצולי השואה ורדיפות הנאצים... עיזרו לנו לסייע להם... עיזרו לנו למנוע את סגירת המוסד ושליחת ההורים הקשישים שלנו לכל הרוחות".

זו לא היתה הפנייה הראשונה של מזוז אלינו. הוא היה בסרט הזה, יחד עם חברי ועד אחרים, כבר לפני שלוש שנים. הוא שיתף אותנו אז בחלק מהתוכניות הסודיות של הממשלה לייבש את המוסד: למנוע כניסת מטופלים חדשים, לסגור חדר אחר חדר, מחלקה אחרי מחלקה, ביתן אחרי ביתן עד שהמוסד כולו יתרוקן.

וכל זה למה? ניחשתם נכון: כרישי נדל"ן, שבהם בכיר לשעבר במשרד הבריאות ובכיר לשעבר בעיריית ראשון לציון, לוטשים עיניהם מאז ראשית שנות ה־2000 לשטח של המוסד הציבורי הנפלא כדי לבנות עליו מוסד גריאטרי פרטי. תרנגולת שתטיל למענם ביצי זהב.

קדימון קצר: המרכז הגריאטרי הרפואי הוקם בשנת 1956 על ידי ארגון הג'וינט, לטובת ניצולי שואה וחסרי אמצעים, ונתרם לעיריית ראשון לציון. 

מאז 1976 הוא מופעל בידי משרד הבריאות ונחשב במשך שנים לאחת מפנינות הכתר של השירות הציבורי בתחום הזה: השירות הרפואי, הטיפול האישי בחולים, האוכל, הניקיון, הדשא והפרחים מסביב לביתנים השונים - גרמו לאלפי קשישים נזקקים להמתין בתור בתקווה שיום אחד הם יתקבלו אליו. הוא היה בית חם לרבים מניצולי השואה ונרדפי הנאצים.

כך היה עד שקמו יזמי נדל"ן בני בליעל, חמדו את אדמותיו, וביקשו להקים עליהן מגדלים לדיור מוגן לקשישים בעלי אמצעים; כך היה עד שאותם כרישים בעלי קשרים התחילו למשוך בחוטים וגרמו לממשלה להחליט בחשאי ב־2003 כי דין המוסד החשוב הזה הוא להיסגר.

"זו היתה התוכנית", אומר מזוז, "אבל היתה להם בעיה: המטופלים ניצולי השואה לא מיהרו למות... הקצב היה איטי מדי, מאכזב, כזה שאינו מאפשר למישהו להתחיל בחגיגה... אנחנו המשפחות עמדנו על המשמר, צעקנו, התרענו, וחשפנו את תוכניות הסגירה". 

על פי מזוז, משרד הבריאות התחיל לממש את התוכנית בדרך הבאה: נציגיו ייבשו את המוסד בתקציבים, לא קלטו נזקקים חדשים, בעלי קוד אשפוז ציבורי נשלחו למוסדות פרטיים; מכון הרנטגן שפעל במרכז סולק מהמקום לטובת בית החולים הגריאטרי שמואל הרופא - וכמובן: הזניחו את הגינה והדשאים שמסביב והורידו את רמת השירותים האחרים.

הם עשו הכל לדרדר את המוסד כדי שיום אחד יהיה אפשר לומר לשר האוצר הנוכחי, משה כחלון - כפי שאכן קרה השבוע - ש"המוסד הזה מוזנח, נראה זוועה, אינו רפואי יותר, אין סיבה להשקיע בו כמה מיליוני שקלים כדי לשקם אותו ולהחזירו לימי תפארתו".

 

גרמן התערבה ועצרה

כאמור, לפני שלוש שנים רתמו אותנו חברי ועד המשפחות לנושא החשוב והמוסרי הזה ובעזרת בכירים בשירות הציבורי, נחשפנו לשקרים של משרד הבריאות. 

גרמן. הושיטה יד לניצולים // צילום: דודי ועקנין

נחשפנו לתירוצים לסגירה שהופרכו, לסיפורים על בעיות כיבוי אש ושאר אישורים שלא ניתן לקבל, שהתבררו כמצוצים מהאצבע; נחשפנו לדרך שבה הוכשלה שרת הבריאות דאז, יעל גרמן, עד שזו ביקרה במוסד וגילתה כי זרו לה חול בעיניים.

גרמן קיבלה אז החלטה אמיצה: להתעלם מהחלטת הממשלה ולא לתת יד לשערורייה. להפסיק את ייבוש המרכז הרפואי, לפתוח את שעריו מחדש לנזקקים, לאותת למי שצריך שטקס הקבורה של המוסד לא יהיה במשמרת שלה.

אמרה ועשתה ואישרה תקציבים, רק שהכפופים לה המשיכו להתחכם ולקלוט מספר קטן של נזקקים חדשים. הם המתינו שהיא תפנה את כיסאה, וכאשר זה קרה ויעקב ליצמן התיישב בכיסאה - רתמו אותו שוחרי הרע לעזרתם. האיש שהציג תמיד את עצמו כמי שרגיש לחלשים, שאכפת לו מהעניים, שהוא יסודי ושקשה להוליך אותו שולל - התבלבל, והצטרף למנוולים.

השר ליצמן. האם יושיט יד לניצולים? // צילום: דודי ועקנין

התוצאה נכון לעכשיו: משרד הבריאות פועל לסגירת המקום בטענות שווא, כאילו יש סיבה אמיתית לפינוי המרכז הזה. בתשובה לשאלות עוזי דיין, אישרו דובריו את ממצאי הבדיקה שלנו באמצעות הגירסה המכובסת והסטרילית הבאה: "המרכז ימשיך לפעול כמרכז לקשישים סיעודיים, אבל לא באחריות הממשלה..." 

רגע, למה למסור את השטח הציבורי הזה לאנשי עסקים פרטיים? מה הטירוף הזה ומי עומד מאחוריו? בתשובת ליצמן והאוצר לא מצאנו מענה לכך. מה כן גילינו? שבכירים באוצר שיקרו לכחלון במצח נחושה, שהיטעו אותו, שלא סיפרו לו את האמת. השחיתות הציבורית, נכון לעכשיו, זועקת לשמיים.

 

כחלון פותח שערי תקווה 

בניגוד לליצמן, השר כחלון אינו מוכן להיות חותמת גומי של מישהו וכבר ביקש השבוע מהכפופים לו במשרד הסברים בנושא. ביקש ושמע את הפקידים המסוימים צובעים הכל בשחור. כאילו מדובר בגזירה משמיים, כאילו אין יד מכוונת בהרס ובייבוש המקום. 

שקר, שקר, ושוב שקר - צר לי לומר זאת. ואני נוקט לשון המעטה. 

כל השטיקים והתרגילים המסריחים נעשו כאן לצורך הוצאת המרכז הגריאטרי הזה להורג, וכאילו לא היה די בהם, באופן ציני, הודיעו אנשי האוצר לכחלון כי מכיוון שרק 75 המטופלים שרדו במרכז, הם יועברו למסגרות חלופיות באזור. הם הוסיפו ודיווחו לו: "במקביל מתוכננת פתיחת מחלקות גריאטריות חדשות בבתי חולים סמוכים בהשקעה של 100 מיליון שקלים".

100 מיליון שקלים הוקצו לבניית מחלקות חדשות? למה בדיוק כאשר קיים מרכז רפואי כמעט ריק שניתן לאייש אותו בכל ביתניו ואף להרחיבו ולחסוך בכך כסף רב? איך בדיוק מסתדרת תגובת האוצר עם הודעת ראש עיריית ראשון לציון, דב צור, כי הוא התנגד ומתנגד בתוקף לסגירת המרכז ו"פועל בשנים האחרונות למצוא את הדרך להפעלתו בתפוסה מלאה"?

צור. ממשיך בנסיונות להיאבק בסגירת המרכז הגריאטרי // צילום: דודי ועקנין

איך היא מסתדרת עם הקטע הבא בתגובת צור - "העירייה נקטה צעדים רבים ואף הגיעה למתווה מוסכם עם משרד הבריאות והאוצר באשר לעתיד בית החולים, אך זה נעצר בעקבות חילופי גברי במשרד הבריאות. כעת מחדשים את החשיבה על המתווה ואני תקווה כי נוכל להמשיך את הפעילות במרכז הגריאטרי הזה"?

איך היא מסתדרת? היא לא מסתדרת. היא מציפה חלק מהשקרים ומעמידה במבחן אמיתי את ליצמן וכחלון השרים החברתיים: האם יסייעו במלאכת ההרס - או שיצילו את המוסד הנפלא הזה מסגירה?

 האם בפגישה שתתקיים באוצר בשבוע הבא בנושא הזה, שאליה לא הוזמנו כמובן נציגי המשפחות, יבהיר כחלון לאנשיו שתפקידם לדאוג לקופה הציבורית ולניצולי השואה ולא לכרישי הנדל"ן? האם אחרי שעמד באחרונה בכמה מבחנים חשובים, יעמוד גם במבחן הערכי והמוסרי הזה ויוכיח שוב שהוא לא חושש להתייצב מול בעלי המאה.

 

הפעם ש"ס צודקת

הפעם, לשם שינוי - אם אכן אמר רמי סדן את הדברים המיוחסים לו - אני תומך בש"ס ובאריה דרעי. 

הפעם, לשם שינוי, צודקים אנשי ש"ס בהסתערות שלהם על היחצן והלוביסט רמי סדן, שלטענת חברים בדירקטוריון ערוץ 10 שיווק את עצמו לתפקיד היו"ר, בין היתר בעזרת המשפט הבא: "אני כמוכם באליטה שונא את ש"ס ואת הגנב דרעי".

סליחה , מה זה צריך להיות? 

דרעי הוא עבריין סדרתי מורשע, נוכל וכל מה שאתם רק רוצים, ומותר למתוח ביקורת חריפה עליו ועל צירופו לממשלה. מותר, לגיטימי ואפילו מתבקש. מותר למתוח ביקורת על אנשים אחרים בעלי תפקיד ציבורי המועלים בתפקידם - בוודאי כאלה שהורשעו בדין ולא סולקו הביתה.

אבל לשנוא? לקום על ציבור שלם, כנציג האליטה המדומה, ולהסביר שאתה שונא אותו? איזה ריח עולה מהדברים אם לא זה של גזענות? זה כרטיס הביקור שלך, רמי סדן? מה אתה עוד מחפש בתפקיד הרגיש הזה ואיך בכלל נמצא רוב לבחירתך באותו דירקטוריון שהופעת בפניו? 

סדן. עלילה? שיגיש תביעה 

ש"ס אכן צודקת בדרישתה להדיח אותך, ומבחינתה היא עושה כאן תיקון. תיקון, אני חוזר ומדגיש, אחרי הגיבוי שהיא עצמה העניקה לגזענים האשכנזים בעמנואל לפני כשנתיים. תיקון קטן, אבל חשוב, אחרי שהיא הסכימה לנעילת דלתות בית ספר בפני תלמידות ממוצא מזרחי. אחרי שהיא שתקה מול הנורא מכל - גזענות כלפי ילדים.

רגע, כמעט שכחתי שסדן מכחיש בתוקף את הדברים. אם הוא דבק עדיין בהכחשתו; אם הוא טוען שהעלילו עליו עלילה נוראה - שיגיש מייד תביעת דיבה בסכומים נכבדים. אם לא במקרה הזה, מתי כן מגישים תביעה?

 

כמה מילים על נתניהו 

כמו בפרשיות האחרות ששמו של ראש הממשלה נקשר בהן על פי מבקר המדינה; כמו בפרשיות אחרות של נהנתנות המרחפות מעל לראשו - אני מניח שנכון לעכשיו אנחנו לא במגרשים הפליליים. אנחנו במגרשים ציבוריים, במגרשי מראית עין, במגרשי אמור לי מי חבריך ואומר לך מי אתה.

 אבל השאלה החשובה באמת אינה כמה כסף העביר איש העסקים הצרפתי המפוקפק, ארנו מימרן, לקרן המשרתת את נתניהו, כי אם העובדה שהוא קיבל אותם מאדם כזה. 

כאן הכל מתחיל, כאן צומחות הצרות, כאן נשאלת שאלת תם מתבקשת: מה חיפש נתניהו אצל בחור כזה? גם אם לא ידע בתחילה מיהו - מדוע שמר איתו על קשר אחרי שנחשפו החשדות נגדו ונגד אביו? מדוע קשה לראש הממשלה שלנו, איש אמיד, להכניס את ידו לכיס הפרטי שלו ולשלם בכספו?

מתי יפסיק את הנוהג הנפסד הזה ויבין שהוא יורה לעצמו ברגליים? מתי יבין שאי אפשר להאשים בכל דבר את השמאל, שאת כל אנשיו אפשר להכניס היום לתא טלפון ציבורי אחד ועדיין יישאר בתא הזה מקום?

 

בין אולמרט לדרעי 

לפחות עשרה תקדימים לדיראון עולם רשומים על שם אריה דרעי - העבריין הכי יצירתי שישב במעשיהו. הלפני אחרון שבהם: דרעי היה היחיד שהפך 16 מחבריו נושאי תעודת עו"ד לפרקליטיו כביכול, כדי להגדיל את מספר מבקריו בכלא מעבר למותר לאסיר מהשורה. 

עכשיו הגיע ל"מעשיהו" אהוד אולמרט, חברו הטוב של דרעי, שגם למד ממנו דבר או שניים, ושבר שיא חדש: מספר החברים נושאי תעודת עו"ד שהגיעו לבקרו במסווה של פרקליטיו המתחלפים, נסק ל־37.

קלינגר. הפסיקה את החגיגה // צילום: מארק ניימן, לע"מ

מדוע רק 37? מדוע לא 60 ואולי 70? לאולמרט אין עוד חברים שהם עורכי דין והיו שמחים לפקוד אותו באכסניה הנוכחית שלו? הם לא יכולים להצטרף לצבא פרקליטיו, האמיתיים והמדומים, כדי לשעשע אותו ולסייע לו להעביר את זמנו?

התשובה עד לפני שבוע וחצי היתה כן. רק שהחלטת השר לביטחון הפנים גלעד ארדן ונציבת שב"ס, עפרה קלינגר, להגביל את מספר הפרקליטים המבקרים ואת משך זמן הביקור - הפסיקה את החגיגה. חבל רק שהיא התקבלה אחרי חשיפת השערורייה בתקשורת ולא לפניה.

 

החוצפה של לב לבייב

המיליארדר לב לבייב שוב שקוע עד צוואר בחובות; שוב מבקש מהבנקים תספורת; שוב מבקש לדחות לו את מועד פירעון אחד מחובותיו האישיים, בגובה של 180 מיליון דולרים, מתוך חוב צנוע בגובה של 1.1 מיליארד דולרים.

לדחות לו את התשלום - למה בדיוק? הוא לא תרם ברוסיה עשרות מיליונים לכל מיני גופים שונים ומשונים וממשיך לחיות כמו מלך היושב ליד בארות כסף ללא תחתית? הוא מכר את הארמון המגלומני שבנה לעצמו בלונדון לפני כמה שנים בהשקעה של 70 מיליון דולר? הוא לא בונה עכשיו לעצמו בסביון, על שטח של 23 דונם שמחירו נאמד ב־90 מיליון שקלים, ארמון נוסף, מגלומני גם הוא, כאילו כל חובותיו הוחזרו כבר?

לבייב. קודם שייפרד משני ארמונותיו // צילום: יוסי זליגר

את האיש החצוף הזה צריכים הבנקים להעמיד אחת ולתמיד במקומו: לאלץ אותו לפני הכל למכור את נכסיו הפרטיים; להסביר לו שאין שום סיבה שתיעשה לו תספורת חדשה בכספי ציבור.

די, נמאס ממנו כמו שנמאס מנוחי דנקנר, שבאדיבות הבנקים ממשיך לקבל מתנות והנחות והסדרי פירעון חובות חלומיים. כמה עוד אפשר להבליג במדינה שבה מועדון המיליונרים הולך וגדל ולא מעמל כפיהם? כמה יריקות עוד מסוגל הציבור לספוג מהשבעים האלה ולשמוע שמדובר בכלל בגשם?

 

יום פרח לבנקאים

מעניין לעניין באותו עניין: אני מכריז בזאת יחד עם עוזי דיין ומיכל שבת על יום איסוף תרומות לטובת בכירי הבנקים וחברות הביטוח. לטובת מי שממשיכים לקונן על מר גורלם בעניין הגבלת שכרם השנתי ל־2.5 מיליון שקלים בלבד.

דנקנר. ממשיך לקבל הנחות והטבות // צילום: רוני שיצר

בואו, קוראים יקרים, והרימו תרומה, כל אחד לפי יכולתו, לטובת העניים החדשים, חסרי האמצעים, בעלי שכר הרעב שיתקשו מעכשיו לסיים את החודש. בואו תעזרו למי שגם עתיד הנינים שלו כבר מזמן מובטח.

הבכירים האלה, בדקנו, באמת מיואשים. הם אינם מבינים איך משה כחלון ויו"ר ועדת הכספים, משה גפני, עשו להם את זה. הם אינם מבינים מדוע המשנה ליועמ"ש, עו"ד אבי ליכט, סירב להכין למענם חוות דעת משפטית בנושא הבטחת הפנסיה המקורית שלהם, אחרי קבלת החוק החדש.

הם התדפקו על דלתות הכנסת וועדת הכספים, נהדפו שוב ושוב ופנו בעתירה לבג"ץ. כך נהגו לפני שבוע גם אנשי איגוד הביטוח. גם הם תולים תקווה בכבודם הרחמנים ממגדל השן בירושלים. גם במקרה שלהם אני מכריז כאן על הקמת קרן מיוחדת לנזקקים.

בהשתתפות: עוזי דיין, מיכל שבת

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו