יותר מ־25 שנים שדוד ד'אור מתחזק קריירה של זמר, בארץ ובחו"ל, עם קול ייחודי וסגנון ששייך רק לו. אלא שבחמש השנים האחרונות שולח ד'אור את ידו באמנות נוספת - ציור. ב־9 ביוני תיפתח במתחם התחנה בתל אביב תערוכת יחיד שלו, "רבדים", ובה יוצגו 60 ציורים שלו.
"מאז ומתמיד נהגתי לשרבט", אומר ד'אור, "הייתי מהתלמידים האלה שמציירים במחברות בית הספר. לאחר מותו של אבי, לפני 11 שנים, הוא השאיר לי נגרייה בדמי מפתח. כששאלתי את העירייה מה אפשר לעשות במקום הזה, אמרו לי: 'רק נגרייה'. אמרתי שאני לא נגר, ואז אמרו שאפשר אולי סטודיו לציור. הרגשתי שזה הזמן. אשתי פזית קנתה סטנד מקצועי והמון ציוד, ופשוט סגרתי את עצמי ימים שלמים בסטודיו. לא אוכל, לא שותה, רק מוסיקה ברקע, ומצייר. הרגשתי שמתחולל בי משהו פנימי חזק מאוד. זה נשמע מגוחך אבל הרגשתי את הקנבס, את הצבעים. בכל ציור יצא משהו ממני".
"אני לא מתכנן מה לצייר. מכיוון שלא למדתי ציור, הכל בא ממקום פנימי עמוק מאוד ונוצרים על הבד המון רבדים. בתערוכה התרכזנו בציורים הפיגורטיביים, של דמויות, אבל יש לי גם כמה ציורים מופשטים".
אוקיי, אחלה תחביב, אבל תערוכה?
"האמת היא שמלכתחילה לא התייחסתי לזה כאל תחביב. הרגשתי בציור את מה שהרגשתי כשכתבתי מוסיקה, שקורה לי משהו, סוג של השראה. כשהעזתי להראות לחברים - התגובות היו יוצאות מן הכלל, ואז הגיעה לסטודיו אוצרת האמנות סיגל קשקש, שאני מאוד מעריך. היא שתקה כמה דקות, ואז התפרצה ממנה אנרגיה של התלהבות ושמחה. כשהיא נתנה לי את האישור, התחלנו לעבוד על תערוכה".
אתה כבר מוכן למבקרים ולמרימי הגבה שיהיה להם מה להגיד על כך שהחלטת להיות צייר פתאום?
"אני מניח שיהיו כאלה, אני רק מקווה שכשאנשים יראו את העבודות, הם יבינו שזה משהו עמוק, הרבה מעבר לתחביב. אם לא יאהבו זה יכאב לי, אבל אין מה לעשות".
העיסוק בציור השתלט על המוסיקה? אתה מוצא זמן להמשיך ליצור ולהופיע?
"בטח. יש מקום להכל. כשאתה אוהב משהו, אתה מוצא זמן. מוסיקה זה משהו שאני עושה כבר יותר מ־25 שנים, זה הפך להיות ריטואל שמוכר לי. בציור יש משהו חדש מבחינתי, עם ניצוץ שמעיף אותי כל הזמן למקומות של השראה ושל סיפוק. אני יכול לעבוד על ציור מסוים שבועות. הרבה פעמים כשאני חוזר בלילה מהופעה, אני נוסע ישר לסטודיו ועובד עד הבוקר".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו