אשת הברזל

בשעת ערב אחת לפני חמש שנים, כשד"ר אפרת גיל (40) חזרה הביתה מהעבודה והתיישבה על הספה מלוא כובד משקלה (125 ק"ג), מביטה באפיסת כוחות בשני בניה הקטנים, תומר ודניאל (אז בני 5 ו־3) ובתינוק הטרי שלה יואב - היכתה במוחה מחשבה שלילית אחת, שמאוד לא הולמת את שיעורי החשיבה החיובית שהיא מעבירה כמרצה לפסיכולוגיה חברתית.

"היו לי כאבי גב חזקים וכאבי ברכיים, והבנתי בהבנה מלאה ושלמה שעד החתונה של יואב אני כבר לא אחיה. אין לי סיכוי להאריך שנים במשקל הזה, עם הנטייה המשפחתית לסוכרת ועם הבעיות הפיזיולוגיות שמתפתחות אצלי". 

קשה לדמיין שהמילים האלה יוצאות מפיה של הבחורה הדקיקה, האתלטית ומלאת האנרגיה שיושבת מולי. זו שלפני ארבעה חודשים השתתפה בתחרות "ישראמן" (איש הברזל) באילת, הנחשבת לאחת הקשות בעולם, שבמהלכה גמאה 226 ק"מ במשך 17 שעות - בשחייה (3.8 ק"מ בים סוף), ברכיבה על אופניים (180 ק"מ בעליות ובירידות של הרי אילת) ובריצה (42.2 ק"מ, שהם מרתון מלא באילת). 

אז לא, לא די היה בחשיבה חיובית כדי להשלים את המהפך, שבמהלכו היא השילה 70 ק"ג ממשקלה. ועדיין, השיחה איתה שזורה בלא מעט אמירות ותובנות מעצימות מעולמות התוכן של הפסיכולוגיה, שהיא הצליחה ליישם בחייה בהצלחה.

"הישראמן היה המתנה שנתתי לעצמי ליום הולדת 40, ונהניתי מכל רגע. נכון, בשביל לעסוק בספורט צריך כוח סבל, אבל כוח סבל צריך גם בשביל לחיות, וגם בשביל להיות אמא. הכל קשור ליכולת לאמן את הראש שיתמקד בטוב ובחיובי שבחיים בכל רגע נתון".

קעקוע "שמע ישראל" ביד

היא נולדה בקיבוץ כפר מכבי, הסמוך לקריית אתא. "אני באה ממשפחה שבה הרוב סובלים מעודף משקל כזה או אחר. דווקא כילדה הייתי רזה, אבל בגיל ההתבגרות התחלתי להתעגל, ומאז כל חיי היו נדנדת משקל של 30 ק"ג שעליתי וירדתי לסירוגין. לצבא התגייסתי במשקל 100 ק"ג על גובה של 1.67 מטר, אז ברור שסבלתי מעודף משקל משמעותי".

היא שירתה כחובשת בחיל השריון בבסיס שיזפון. אחרי הצבא עבדה בכמה עבודות בארץ ובחו"ל, ובין השאר התגוררה בבולטימור וטיפלה שם ברופא ישראלי שחלה ב־ALS (ניוון שרירים). "הוא היה אדם מדהים, שמצבו החמיר מדי יום, ולמרות זאת היו לו תעצומות נפש מדהימות. תהיתי מה גורם לבן אדם להמשיך להילחם ולהתמודד. במחלה הזאת צריך להתמודד בכל יום עם משהו חדש שמת, וזה אף פעם לא נגמר או נעצר.

בסיום תחרות איש הברזל. "הריצה היא הקצנה של היכולת לבחור איך להתמודד עם כל קושי שצץ בחיים"

"האיש היקר הזה סבל מאוד, אבל היה כל כך חיובי, שכל התקופה במחיצתו הפכה עבורי לחוויה מעצבת ונשארה חרותה בי עמוק. במיוחד הבנתי שצריך לחיות ולנצל את הרגע, ולא לקחת שום דבר כמובן מאליו. כשחזרתי אחר כך לישראל, הייתי מסתובבת ברחוב בחיוך ענק של אושר מעצם העובדה שאני הולכת על שתי הרגליים".

בגיל 24 החלה ללמוד לתואר ראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה. היא סיימה בהצטיינות והמשיכה למסלול ישיר לדוקטורט באוניברסיטת בר־אילן. באותה שנה פגשה את אלכס, איש הייטק, וכעבור שלוש שנים נישאה לו.

בתקופת לימודיה הקימה אפרת עם שותפה ללימודים, ד"ר עוז גוטרמן, את קבוצת "לדעת" לייעוץ ופיתוח ארגוני, ועם סיום לימודי הדוקטורט החלה לעבוד כמרצה לפסיכולוגיה ארגונית־חברתית במכללה האקדמית גליל מערבי ובמכללה האקדמית צפת. היא העבירה שם קורסים בנושאים דוגמת הצלחה, מוטיבציה ופסיכולוגיה חיובית.

"לאחר הלידה השנייה שוב התחלתי לטפס במשקל. שלוש שנים אחר כך נכנסתי להריון השלישי במשקל 113 ק"ג. אחרי שיואב נולד, שקלתי 125 ק"ג. ואז בא הערב ההוא, שבו חזרתי מהעבודה והתחלתי לחשוב על העניין הזה של המוות. זה לא היה מפחיד, זה היה ברור, מין מחשבה רציונלית לגמרי. בקושי יכולתי לזוז. לעלות קומה אחת במדרגות במכללה היה לי קשה, וגם ללכת עם הילדים לגן המשחקים היה לי קשה. הייתי מותשת, והיה ברור לי שעם הגנטיקה המשפחתית אני גם עומדת לחלות בסוכרת. 

"בעלי בא ממשפחה של מטפסי הרים והיה פעיל ספורטיבית, הוא תמיד נראה טוב ורזה. הוא לא ירד עלי ולא אהב אותי פחות, אבל הוא ידע שהמשקל הגבוה שלי מפריע לי, ואמר שזה מפריע גם לו. הבנתי שדרושים אמצעים קיצוניים, והחלטתי שאני הולכת לעבור ניתוח לקיצור קיבה. שלושה שבועות מהרגע שהחלטתי, כבר עברתי ניתוח מעקף קיבה ברמב"ם".

הניתוח התקיים ביוני 2011. בשנתיים שאחריו השילה לא פחות מ־70 ק"ג והגיעה למשקל 55 ק"ג ולמידה 36, עוד לפני שביצעה פעילות ספורטיבית כלשהי.

"הרגשתי מאוד מוזר, כי לא היתה לי בכלל מסת שריר, ולראשונה בחיי נראיתי רזה. ואז, בבוקר שבת בהיר אחד, קמתי מהמיטה, ובלי שום סיבה הרגשתי שממש מתחשק לי לרוץ. נעלתי נעלי ספורט, יצאתי החוצה והתחלתי לרוץ בשבילים של הקיבוץ. אבל אחרי חצי דקה התנשמתי והתנשפתי ונאלצתי להמשיך את הסיבוב בהליכה. הרי בכל חיי לא רצתי, ולכן גם לא הייתי בכלל בכושר. מצד שני, הרגשתי שיש לי אנרגיות מטורפות.

"הגעתי דרך סטודנט שלי לקבוצת רוכבי אופניים המכונה 'המדבשים' (מלשון דבש), שפועלת בקריות. הם מנו אז כ־30 רוכבים בגילאי 30 עד 50 פלוס, חציים נשים וחלקם זוגות נשואים. זאת היתה הפעם הראשונה בחיי שנהניתי לעשות ספורט וממש רציתי לצאת לאימון, וזה קרה בעיקר בזכות הקבוצה והחברים שבה. הם לימדו אותי לרכוב על אופני כביש, כי זו רכיבה שונה מהרכיבה הרגילה, ובהמשך גם לימדו אותי לרוץ נכון".

בגלגול הקודם. "כל חיי הייתי נדנדת משקל"

במשך חמישה חודשים היא התאמנה שלוש פעמים בשבוע, שינתה את תזונתה לתזונה ההולמת ספורטאים, עד שהיתה כשירה להצטרף למסע האופניים השנתי המסורתי של המדבשים: 500 ק"מ בשלושה ימים, מהקריות עד אילת.

"זה היה מסע חווייתי מאלף, שבמהלכו הבנתי שחל בי שינוי כבן אדם, ושאני יכולה להגדיר את עצמי כספורטאית. בסוף המסע קיעקעתי על היד את המילים 'שמע ישראל'".

למה דווקא "שמע ישראל"?

"כי יש בביטוי הזה את החיבור לישראל וליהדות, וכי הוא מסמל בעיניי את זכות הבחירה שלנו. בספר של ויקטור פראנקל 'האדם מחפש משמעות' הוא כותב: 'האדם הוא זה שיצר את תאי הגזים, אך הוא גם זה שנכנס אליהם קוממיות, ותפילת שמע ישראל על שפתיו'. כלומר, גם ברגע הכי גרוע, כשהסוף ידוע וקרב - האדם הוא שבוחר איך ללכת אל הסוף הזה, והוא בוחר לא ללכת בפחד, אלא לומר בקול את הדבר שהכי משמעותי לו, הדבר שבגללו בעצם מוציאים אותו להורג, וללכת אל המוות בראש מורם".

מרגש, אבל נשמע קצת קיצוני כמוטיב השראה לתחרויות ריצה.

"זאת הקצנה של היכולת לבחור איך להתמודד עם קושי, ולכן התחברתי לזה. לא רק בריצה, אלא מול כל קושי שצץ בחיים. יכולת הבחירה היא בהסתכלות על הדברים: גם כשהמציאות נתונה ואי אפשר לשנות אותה, עדיין יש לנו חופש לבחור איך לפרש אותה. אף פעם אין רק הסבר אחד נכון. וצריך לבחור את ההסבר שיקדם אותנו". 

את מסע האופניים לאילת היא סיימה בהצלחה ובתחושה של סיפוק ענקי. בסיומו הציבה לעצמה אתגר חדש: ריצת עשרה ק"מ במרתון טבריה, שהתקיים כשלושה חודשים לאחר מכן.

"מבחינתי זה היה מעבר להרי החושך, כי לא ידעתי ממש לרוץ, אבל התחלתי להתאמן. גם אחי נדבק בשיגעון והצטרף אלי, ובינואר 2014 עשיתי את המקצה וסיימתי אותו בהיי אדיר, כשבעלי והילדים שלי מריעים לי, למרות שרצתי לאט מאוד וסיימתי רק ב־66 דקות".

יום למחרת המקצה היא כבר סימנה את היעד הבא: חצי מרתון בתל אביב. הפעם היו לה רק שישה שבועות להתכונן.

"בעלי החליט להצטרף אלי, כי הוא תמיד עסק בספורט. הורדתי תוכנית אימונים מהאינטרנט וביקשתי מיעקב אייזנברג, חבר בהנהלת קבוצת המדבשים, ללוות אותי באימונים וגם במהלך הריצה".

מלבד אייזנברג, רצו עם גיל גם בעלה ואחיה. "יעקב רץ לידי כל הזמן ועודד אותי. בעלי ואחי סיימו הרבה לפניי וחיכו לי בסוף. הסיפוק היה עצום, נהניתי בטירוף מהאווירה ומעצם העובדה שהצלחתי לרוץ חצי מרתון".

אחרי חצי המרתון, היא החליטה לעבור לליגה של הגדולים. "אמרתי לעצמי, אני רוכבת, אני רצה, אז חסר לי רק החלק של המים כדי לעשות 'איירון מן'. התחלתי לבנות תוכנית אימון לקראת התחרות של חצי איירון מן, ובמקביל התחלתי גם להתאמן בשחייה. באוקטובר 2014 עשיתי את תחרות החצי בגן שמואל, ושנה לאחר מכן השתתפתי בה בפעם השנייה. 

"בשתי הפעמים הגעתי אחרונה, אבל הרגשתי תענוג גדול. בחודש יוני שעבר נרשמתי לישראמן באילת, למרות שזאת נחשבת לתחרות קשה מאוד. היו לי שמונה חודשים להתאמן לקראתה".

לברך גם את הרוח הנגדית

במקביל עברה גיל תקופה לא פשוטה בחייה האישיים, שבמהלכה נפרדה מבעלה. "זה ממש לא קרה משום שהתחלתי לעסוק בספורט, למרות שזאת שאלה שאני שומעת לעיתים קרובות, כי הסטיגמה אומרת שהרבה זוגות נפרדים כשאחד מהם מתחיל לעסוק בספורט תחרותי. במקרה שלי זאת לא היתה הסיבה. הוא דווקא מאוד תמך בי בעניין הזה, וגם הצטרף אלי לא פעם לריצות".

בעקבות הפרידה היא נאלצה לחשב מסלול מחדש, גם מבחינת לוחות הזמנים של האימונים התובעניים. "כבר לא יכולתי להצטרף לאימוני הבוקר הקבוצתיים, כי לא היה מי שישמור על הילדים, ולא רציתי להתאמן על חשבון שעות הזמן שלי איתם. אז התיידדתי עם שעות אחרות של היממה.

"הייתי מתעוררת ב־3 לפנות בוקר ומזמינה בייביסיטר משעה 4 בבוקר ועד 6, ואז חוזרת ומארגנת את הילדים ויוצאת לעבודה. בימים שהם היו עם אביהם, הייתי מתאמנת גם בערב. הספורט שימש לי עוגן. בפסיכולוגיה החיובית לא מדברים על עשייה כדי לרפא, אלא כדי לחזק, וכאן כאילו חיזקתי את 'מערכת החיסון הפסיכולוגית' שלי. ספורט הוא ממריץ, משפר מצב רוח, משחרר אנדורפינים והורמונים נוספים, שיוצרים השפעה מחזקת".

היא מצאה מאמן שהכשיר עשרות ספורטאים לאיש הברזל, מקסים שחף מקבוצת הטריאתלון "טרימקס", והוא בנה לה תוכנית אימונים מסודרת, שכללה אימון או שניים מדי יום, שבעה ימים בשבוע.

"הבנתי שכאם לשלושה, שעובדת במשרה מלאה, לא אוכל לעמוד בתוכנית כזאת, אז התאמתי את שעות האימון לזמנים שיתאימו לי. בסופי שבוע פנויים הייתי מתאמנת עשר שעות ביום - למשל, ברכיבה של 180 ק"מ בטבריה, לבד.

"הסביבה הקרובה התגייסה לעזור לי, ובמיוחד אמי, שהיתה הרוח הגבית באימונים שלי לישראמן. אפילו הדפסתי חולצה עם התמונה שלה ועם התמונות של הילדים שלי והכיתוב 'לאמא באהבה', ותיכננתי ללבוש אותה במקום חולצת המירוץ ממש לפני קו הגמר, ואיתה לסיים את המסלול".

אבל המחווה החיננית לאם התומכת לא יצאה אל הפועל, בגלל הדרמה שהתרחשה לקראת סיום התחרות. "בישראמן השער נסגר 17 שעות מרגע ההזנקה, כך שכל מי שלא מגיע לקו הסיום בטווח הזמן הזה למעשה לא מסיים את התחרות. בממוצע, קרוב ל־20 אחוזים מהמשתתפים בתחרויות איש ברזל לא מסיימים אותן - אם בגלל שפרשו באמצע, ואם בגלל שחרגו מ־17 שעות. בישראמן באילת, 30 אחוזים מהמזנקים לא סיימו. 

"לקראת סיום התחרות לא היה ברור אם אני בכלל אצליח לסיים. לא יכולתי לזוז. המאמן שליווה אותי עודד אותי כל הזמן להמשיך, והכרוז אמר ברמקול: 'האם אפרת תגיע לקו הסיום או לא?'. אז כמובן שלא יכולתי להרשות לעצמי לעצור להחליף חולצה. בסוף הגעתי לקו הגמר חמש דקות לפני סגירת התחרות, בזמן של 16 שעות ו־55 דקות". 

מה גרם לך לסיים בכל זאת ולא לוותר?

"השתמשתי בכלי חשיבה נכונים לאורך כל הדרך: מיקוד בטוב, הכרת תודה ושינוי השיח הפנימי לכיוון יותר מעודד ומועיל. במקום להתייאש מרוח נגדית של 50 קמ"ש במהלך הרכיבה, בחרתי להגיד לה ברוכה הבאה. בגלל זה הישראמן הוא מה שהוא. במקום להתלונן ולהתייאש, אני אומרת לעצמי תודה לאל על האימונים הארוכים בצפון, שלימדו אותי להתמודד עם הרוח הזאת".

אבל איך יודעים שזה באמת רק משבר מנטלי, ולא מאמץ פיזי מוגזם שעלול להסתיים בצורה טרגית?

"קודם כל עושים לפני התחרות את כל הבדיקות הגופניות האפשריות, עושים תוכנית אימונים מסודרת, ומגיעים לקו הזינוק בביטחון מלא שאתה מוכן ושאתה בריא. ספורטאי מיומן לומד להכיר את הגוף שלו ולעצור מול כאב, גם במהלך האימונים.

"כשיש לי כאב אורתופדי אני הולכת לכירופרקט או לאורתופד, ועושה כל מה שצריך. אם זה כאב בשריר, אני שואלת את עצמי מה חסר. לפעמים זה מחסור במים, במלח או במגנזיום. ספורטאי מיומן יכול לעצור ולהעריך".

זה לא מתסכל להגיע אחרונה?

"אני לא עוסקת בספורט ממקום של אגו, אני לא מתחרה בזמנים ואני לא משווה זמנים. בעיניי, הדרך היא הניצחון, לא התוצאה. מה שמשמעותי הוא הגבולות שאני פורצת וההנאה שלי מהדרך. אגב, גם אם מתאמצים בדרך להגשמת החלום ולא מצליחים להגשים אותו, זה לא נכון להתייחס לכך כאל כישלון, כי לומדים הרבה מהדרך. איך אמר תומס אדיסון? 'נכשלתי את דרכי להצלחה'.

"כשאני מרצה בפני הסטודנטים שלי בשעה 6 בערב והם מתים ללכת הביתה, אני אומרת להם שהם שילמו על הלימודים ובחרו בהם מרצונם, וזאת זכות לעשות את מה שבחרנו - גם כשלא ממש בא לנו באותו הרגע. לכל בחירה יש מחיר, באמת ולא בקלישאה.

עם ילדיה. "לא רציתי להתאמן על חשבון שעות הזמן שלי איתם. אז התיידדתי עם שעות אחרות של היממה" // צילום: אנצ'ו גוש/ג'יני

"אני שילמתי מחיר כשישנתי מעט, כשהייתי ערה בשעות שאחרים ישנים בהן, כשהבית לפעמים לא מסודר, וכשלפעמים לא הייתי זמינה לילדים. אבל הייתי מוכנה לשלם את המחיר הזה בשביל החלום, וזה תענוג גדול. צריך קודם לבחור, ואז להסכים לשלם את המחיר, עם חיוך ענקי. אני אוהבת כל כך שהילדים שלי (תומר בן ה־10 וחצי, דניאל בן ה־9 ויואב בן ה־5 וחצי; ס"ס) אומרים שאמא שלהם היא אשת ברזל, ושהם רוצים לרוץ איתי. 

"בעיניי, כישלון הוא לא בקבלת ציון נמוך, בהפסד של כסף או באי עמידה בזמנים, אלא בהיעדר היכולת לראות את הדרך, ליהנות ממנה וללמוד ממנה. כשאנשים נכשלים, הם מתמקדים בעובדה שהם ביזבזו המון זמן או הרבה כסף ולא יצא מזה כלום. אבל צריך להתייחס לזמן ולכסף האלה כאל שכר לימוד. מה הם למדו מהניסיון הזה? מה הם שיפרו בעצמם בעקבותיו?"

לא סיימתי סתם בפוקס

איך הפסיכולוגיה החיובית מגדירה אושר?

"אושר בפסיכולוגיה החיובית נחלק לשלושה תחומים: היכולת ליהנות ממה שיש, היכולת לנצור ולמקסם את הרגע בתחושת זרימה (למשל, כששקועים מאוד בתוך משהו שמאוד נהנים ממנו ולא שמים לב שהזמן עובר) וחיים של משמעות - כלומר, כשעושים משהו שהוא מעבר לגבולות העצמי, שחשוב יותר מהאגו. זה מצב שבו רתומים לטובת מטרה זמנית או גדולה יותר, ומוכנים לוותר בשבילו על הכרה ועל קרדיט ואפילו על מזון ושינה. לעשות את הדבר מתוך תחושה של התעלות". 

את מרגישה משמעות מהסוג הזה כשאת מתחרה?

"אני מרגישה תחושות רבות שקשורות לזה במהלך האימונים והתחרויות, וגם ברגעים הקשים והמאתגרים. כשאני משתתפת בתחרות רכיבה בכביש 12 בהרי אילת, והשמש מתחילה לשקוע וההרים נצבעים באדום ובצידי הדרך יש פריחה כי ירד גשם לא מזמן - זה רגע שממלא אותי בהכרת תודה ובהתפעלות עצומה.

"רוב האנשים יכולים ברגעים כאלה להתמקד בלחץ שהם לא יעמדו בזמן שהוקצב ולא יצליחו לסיים את התחרות. גם אני נלחמתי כל רגע שם להישאר מפוקסת ולהוציא מעצמי את המקסימום, אבל גם לא שכחתי ליהנות מהיופי הזה - אני מול המדבר וההרים, שקיימים מיליוני שנים, ומהאנשים הנפלאים שמסביב.

"הרגע של המשמעות הוא הזכות לבחור ולעשות את הישראמן בארץ שלנו, וזכות הבחירה לחיות בארץ. מצטערת אם זה נשמע קלישאתי, אבל זה מה שאני מרגישה. ישראמן היא אחת התחרויות הקשות בעולם, יש בה טיפוס אכזרי של 3,000 מטר במצטבר שעושים על אופניים, מזג אוויר לא צפוי, שנע בין חום קיצוני לקור קיצוני, ורוחות חזקות, שמקשות לרכוב ולרוץ. כל אלה הופכים אותה לבחירה ממש לא אידיאלית בשבילי, בטח לא כתחרות ראשונה. ועדיין, זה אתגר עצום".

עם פתיחת ההרשמה לתחרות ישראמן 2017, שתתקיים בינואר באילת, מיהרה אפרת להירשם. "אני פשוט חייבת לוודא שהעובדה שסיימתי את התחרות בפעם הקודמת לא היתה סתם פוקס", היא אומרת בחיוך.

smadarsbz@walla.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו