בגיל 81 לדורון ברוך לא נגמר הכוח. להבת הדלק שמניעה את תחנת הכוח שלו בוערת בעוצמה. הוא מתעורר עם שחר להליכה בחוף הים, בשעות הבוקר הוא שוחה בבריכה, בצהריים הוא מספיק להוסיף עוד ציורים ועבודות קרמיקה לגלריה האישית שלו ובערב מאזין להרצאה.
אין ספק שבדיור המוגן שבו הוא מתגורר בראשון לציון יש שלל פעילויות. אך כאשר ברוך פושט את השורטס והסנדלים ועולה על מדים צבאיים, אף אחד מדיירי וצוות הדיור המוגן לא מסוגל להאמין שהסבא ל־16 הנכדים ול־9 הנינים הוא בכלל אלוף־משנה במילואים.
כשאל"מ (מיל') ברוך מגיע לחמ"ל שמפקד על ביצוע תרגילי הצלה ואימון כוחות המילואים לתרחישי חירום, שבהם נדרשים חילוצים מתוך הריסות, עושים לו כבוד. בכל זאת, מדובר במי שבעברו פיקד על בה"ד 16, בית ספר לחילוץ והצלה של פיקוד העורף.
"יש אצלי בלב תחושה עילאית בכל פעם שאני מגיע לשירות מילואים בגיל כזה. עצם המפגש עם האנשים שאני מכיר ושיודעים להעריך את העובדה שיש איתם בצוות אדם עם ניסיון, נותן תחושה נפלאה לכולם", מספר ברוך בגאווה.
ברוך הוא בקבוצת מיעוט, ובצה"ל יכולים לספור כמעט על כף יד אחת את מספר המילואימניקים בגילו. כידוע, הגיל הממוצע לשחרור ממילואים עומד על כ־40, אך כמוהו, גם אל"מ (מיל') יעקב צור ואל"מ (מיל') אברהם כהן בחרו להכפיל את גיל השירות, ואולי אף לקבוע רף חדש למילואימניקים עתידיים. ממרומי גיל 80, השלושה מאמינים שכל עוד חושיהם חדים וכוחם במותניהם, אין סיבה לא לתרום למדינה שהם מעריכים ברצון ובאהבה.
הראשון שבא והאחרון שהולך
"מה זה, פורים זה השבוע? מקניטים אותי כשאני עולה על מדים", צוחק אל"מ (מיל') אברהם כהן מקריית חיים, שמשמש ראש צוות תורה והדרכה במטכ"ל. בתפקידו הוא עוקב אחר תהליך קבלת החלטות בשטח, ומנתח אותן לידי ממצאים אשר מסייעים לשיפור צעדים עתידיים דומים.
לכהן, איש חינוך בכל רמ"ח איבריו, 2 נינים ו־9 נכדים (אחת מהן היא השייטת האולימפית גיל כהן, שייצגה את ישראל במשחקים האולימפיים בלונדון 2012, והשיגה לאחרונה גם את הכרטיס האולימפי למשחקים בריו שייערכו בקיץ הקרוב; ד"ר).
מגיוסו ועד קרוב לגיל 50 לחם כהן בשירות סדיר ובמילואים בחטיבת השריון 188, עד שבמלחמת ששת הימים נפצע בעמק הדותן בעת ששימש מ"פ. הפלטינות ברגל והגדרתו כנכה צה"ל לא שברו את רוחו הצה"לית. כהן מילא שלל תפקידי מפתח במערכת החינוך, ובהם ניהול בית הספר המקיף רודמן בקריית ים, וכיום הוא מתעקש להתנדב בכל מסגרת אפשרית כדי להראות לאנשים את הדרך.
"אמרנו שנשתחרר יחד, וזה לא קרה". צור ובנו אייל ז"ל
"כשאני מגיע לפיקוד צפון, שם אני משרת, יש לי הרגשה שאני סגן מלך העולם. כולם, מהסא"ל ומטה, מתייעצים איתי ומשתפים אותי בכל", מספר כהן. "רק לפני חודשיים הייתי בתרגיל צה"לי במשך שבוע, והיה מרתק כתמיד. ב־1982 תמכתי עם חומרים בפינוי ימית, וכשני עשורים מאוחר יותר מצאתי את עצמי מכין לחיילים ספר הדרכה בנוגע להתנתקות.
"אני מאמין שמה שעושים צריך לעשות עד הסוף, ולכן אני תמיד הראשון שמגיע והאחרון שהולך", מציין כהן. "בבית לעומת זאת כוחי הוא מזערי. יש לי מפקדת־על, שזו אשתי, וכשהתחתנו סיכמנו שהיא דרגה אחת מעלי, אז למעשה היא תת־אלוף, ובהחלט מדובר במתכון לאושר.
"כשהתחתנו, לפני שישים שנה, קבענו נוהל, שלפיו היא מקבלת החלטות גדולות ואני את הקטנות. עד היום לא היו לנו החלטות גדולות ולכן אני יכול להרשות לעצמי לעסוק בנחת בהוראה ובצבא", הוא מתבדח.
"צבא מכופתר יותר"
"יש ריספקט גדול לאנשים כמונו, שמגיעים לצבא, והרוב לוקחים אותנו ברצינות רבה. מצד שני, אנחנו גם מהווים סוג של קוריוז", אומר בכנות אל"מ (מיל') יעקב צור.
"אנשים סקרנים ובאים להסתכל עלי כי הם 'שמעו שיש פה איזה סבא'. אז אני תמיד אומר שאני הסבא של התרגיל, כי הבא אחריי צעיר ממני בעשרים שנה. פעם ביקשו ממני להגיע עם מדי א', והצעירים לא הפסיקו לשאול אותי על אותות המלחמה שעל המדים. הלוא כשהם רואים אותי, אני מסתדר להם בעיניים עם טרומפלדור ובר־כוכבא, דמויות מהעבר ההיסטורי", מחייך צור.
ביום הראיון, הסבא לארבעה נכדים ואל"מ (מיל') יעקב צור חוגג את יום הולדתו ה־80. צור, תושב רמת השרון, שירת בחיל התותחנים ובצנחנים ולחם במלחמות ישראל. במלחמת סיני בשנת 1956 השתתף בקרב המיתלה כקצין בתותחנים. הקרב התקבע במורשת הקרב הלאומית של צה"ל כמופת של גבורה, הקרבה ודבקות במטרה, וככזה ששימש לחינוך דורות רבים של לוחמים, לדבוק בערכים צבאיים אלה. בקרב, שהתקיים במשך שעות ארוכות, נהרגו בחטיבת הצנחנים 42 לוחמים, ולכוחות המצריים נהרגו כ־260 חיילים.
צור הוא בוגר הטכניון בפקולטה להנדסת מכונות, ובקריירה האזרחית שלו מילא תפקידים בכירים בניהול פרויקטים בתחום זה. בין היתר היה מהנדס בצוות ההקמה של הכור הגרעיני בדימונה והיה יועץ של חיל הים הפרסי בטהרן בשנים
1978-1972. בסוף שנות השבעים הוא נענה לפניית צה"ל והתגייס לתפקיד ראש מחלקת אמצעי לחימה בזרוע היבשה. בהמשך שירותו מונה לנספח לענייני מחקר ופיתוח בנספחות צה"ל בוושינגטון במשך שנתיים, ואף זכה במדליה מהצבא האמריקני כאות למצוינות. כשחזר לישראל היה לעוזרו של סגן הרמטכ"ל דן שומרון בנושאים טכנולוגיים כגון מחקר ופיתוח אמצעי לחימה. מאז שחרורו מהצבא, כעשור לאחר מכן, ועד היום משמש צור יועץ בנושאי מחקר ופיתוח וטכנולוגיה צבאית ומכהן כחבר בצוות פיתוח הרק"ם (רכב צבאי משוריין; ד"ר) העתידי של צה"ל במשרד הביטחון.
אך מעבר לתרומה לצבא כיום בשם האידיאולוגיה ואהבת הארץ, וההתייצבויות של צור בחדרי הבקרה בתרגילי מטכ"ל, הקשר שלו לשירות המילואים המתמשך הוא ייחודי. בנו הבכור אייל, ששירת כסגן בתותחנים, נהרג במלחמת שלום הגליל ב־1982, ומאז צור נדר נדר.
"ממקום אישי ופנימי שלי אני חש שאני צריך ללכת למילואים גם בשבילו. אני עושה מילואים במקום הבן שלי שנפל, כי המחויבות שלי היא להמשיך את דרכו של אייל, שהיה קצין משכמו ומעלה. אסור לשכוח שאנחנו גם מהווים דוגמה לבני הדור הצעיר, שלא תמיד ששים לעשות מילואים", מספר צור.
מה השתנה במערכת הצה"לית מאז ועד היום? "הצבא היום טכנולוגי הרבה יותר. המפקדים יודעים יותר ומכירים היטב את הציוד. מעבר לכך, הקצינים משכילים יותר", אומר ברוך. "מה שהשתנה לרעה בעיניי הוא שהצבא נהיה מרובע. פעם היה לנו חופש כמפקדים, היינו עושים דברים שכיום היו תולים אותנו על העץ בעקבותיהם. אבל היה לנו חופש אמיתי להנהיג את היחידה, היינו בעלי הבית. התעוזה היתה רבה יותר, כיום אין את החופש לדמיון ולמנהיגות כיוון שהכל צומצם לנהלים מוגדרים יותר, הרבה מתוך פחד מהתקשורת", הוא מתייחס בעקיפין למקרה של החייל היורה מחברון.
כהן מתייצב לצידו: "השינוי לטובה הוא בהחלט עוצמת הטכנולוגיה שנמצאת בשטח והידע של המפקדים, שמכירים היטב את הציוד. מדובר בעולם אחר, אך כיום הצבא מכופתר ומסודר יותר בפקודות. לפני חמישים שנה אף אחד מאיתנו לא חשב על העתיד, היתה מוכנות והיתה נכונות וחיינו את ההווה".
בנוגע לנהלים, כהן דווקא חולק על ברוך וטוען כי "כל ההוראות וההנחיות הן תוצאה ישירה של היקף האימונים. חשוב מאוד לתת למפקדים להביע את דעתם, אך במסגרת ההנחיות והמגבלות".
ואילו צור, ששום מילה אצלו אינה מיותרת, בוחר לחתום את הדיון במשפט: "לקצין יש חצי שנייה לחשוב איך הוא ינהג. וכן, לפעמים צריך לקבל החלטות מהר ולפעול. הזמן נגדך".
כהן ממשיך ואומר כי "היום כל קצין עושה חשבון בנוגע לתפקידו הבא, יש תחושה ששיקולים פוליטיים אישיים מנהלים את המפקדים. בתקופתנו לא היתה אפשרות לעבור מהצבא לשוק האזרחי. השיקולים של היום הם 'אתה במרכז', ובתקופתנו העם היה במרכז".
"אינטליגנטים יותר מאיתנו"
על אף הפז"ם שיש לאלופי המשנה הוותיקים בצבא ההגנה לישראל, שיכול להעניק את הרושם לסביבה שהם מקובעים בדעותיהם, ההפך הוא הנכון. ברוך, כהן וצור ניחנו בחברמניות ובחוש הומור נדיר מסוגו. ייתכן שזו בדיוק הסיבה שהחיילים הצעירים מתחברים אליהם בטבעיות, ולא פעם השלושה מצאו את עצמם כיועצים למשרתים הצעירים, גם בעניינים אישיים. "כל מי שאומר שהדור הולך ופוחת לא יודע מה שהוא מדבר", טוען כהן, "הנוער שלנו מצוין ואינטליגנטי יותר מאיתנו. רק צריך לדעת איך להפעיל אותו".
על אף הכושר הפיזי המדהים של השלושה, יש שני דברים עיקריים המסוכנים במיוחד לבריאותם, - בעקבות עלייה בלחץ הדם - תופעת ההשתמטות משירות חובה וארגון שוברים שתיקה.
"אני רואה את תופעת ההשתמטות וחוסר הנכונות לשרת את המדינה בחומרה רבה", זועם ברוך. "מי שלא משרת את המדינה אין לו שום זכויות פה, והוא צריך לעמוד בפני משפט קשה. שוברים שתיקה? בושה וחרפה שיש קבוצה כזו שמוציאה את דיבת המדינה. אסור שהם יפגעו במורל האנשים", מסכם ברוך.
צור, שחש כי ברוך דיבר ממש מגרונו, מוסיף כי "הגישה הרכרוכית והסלחנית של השלטון והצבא כלפי משתמטים מוכרחה להפוך לנוקשה יותר. ייתכן שהבעיה מתחילה במי שמתגייסים לצבא אך נשברים מהר, ובמקום להתמודד איתם - משחררים אותם". עוד טוען צור כי "מדובר בסטייה נפשית אצל אנשים, סוג של סטייה ושנאה עצמית. דבר הזוי".
• • •
ובכל זאת, על מנת לשכנע בטעותם את אלה שלא רוצים לשרת, השלושה משתפים בהרחבה במקומות שצה"ל נגע ועיצב את אישיותם. בצה"ל ציינו את השבוע החולף בסימן הוקרה למערך המילואים, בשביל אנשים כאלה ובזכותם. "מי שלא שירת בצבא, זה בהחלט ניכר אצלו", כהן ממשיך, "הבגרות שלו בוסרית יותר, הנכונות והאכפתיות שלו והאחריות שלו כלפי חייהם של אחרים נמוכה יותר. לנצח אזכור ששכבתי פצוע בשדה מוקשים אך קודם כל דאגתי שהחיילים שלי ייצאו משם בחיים".
צור, שגדל בבית שבו שני הוריו היו חברים באצ"ל, ואביו אף ישב בבית סוהר על כך וגורש מהארץ על ידי הבריטים, מספר כי מאז ומעולם הצבא העברי היה חלום ומשאת נפש בביתם.
"השירות הצבאי שלי הוא הגשמת אידיאולוגיה. לקחתי ממנו לחיים בעיקר את המילה 'רעות'. הקשר שלי עם החבר'ה שלי מהצבא לפני שישים שנה הוא קשר שאין שני לו".
ברוך מסכם בגאווה: "אתה לוקח את השירות הצבאי שלך עד סוף ימי חייך. אתה רוצה להנחיל אותו לילדיך ולא מסוגל להתנתק ממנו. זו הסיבה שארצה לשרת בצה"ל גם עד גיל 120. ואם לא ייתנו לי - אתעקש".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו