רגע, רגע, לפני שאתם מצקצקים בלשונכם (הרי הכי קל להיות שמרנים, מקובעים, לחשוב שאני קיצונית, פרובוקטורית או סתם לא מחוברת למציאות), תחשבו שנייה - מה זו בעצם המציאות הזאת? זו המציאות שהחברה, כלומר אנחנו יצרנו בעצמנו. וכידוע, לא כל דבר שהאדם יוצר זה טוב בהכרח. והנה, השנה כבר 2016, שרדנו את פרעה, שרדנו את באג 2000, שרדנו את סוף העולם ע"פ שבט המאיה, שרדנו את גנגם סטייל, לא הגיע הזמן שנפתח קצת את הראש? לא הגיע הזמן שנתפתח? ואני אפילו לא מדברת על פוליאמוריה, אני פשוט מעלה תהייה - האם התחייבות למישהו אחד כל החיים, מבחינה מינית, או מבחינה רגשית, זו לא משימה כמעט בלתי אפשרית?
אז בואו לפתוח את הראש איתי, תקראו את הטקסט הזה בלי שיפוטיות ודעות קדומות, ומי יודע, אולי אפילו תהנהנו מידיי פעם בהסכמה. 3 סיבות למה הגיע הזמן לפקפק במונוגמיה, מתחילים:
1. כי תכלס, זה ביולוגי
בני האדם לא היו מונוגמים מראשית הימים. יש הרבה תיאוריות מתי התפתחה המונוגמיה, חלק טוענים שהיא הגיע יחד עם הדת, חלק טוענים שזה היה עניין הישרדותי (הגברים נשארו עם אישה אחת כדי לוודא שגברים אחרים לא יהרגו את הילד שלהם), אבל בכל מקרה, מבחינה ביולוגית לגברים יש את הצורך והרצון להפיץ את זרעם, זהו דחף ביולוגי שאפשר לשלוט עליו אם הם ירצו, וגם בעולם המודרני רובנו נוטלות גלולות או שקונדום נשלף ברגע הנכון והזרעים שוחים לאבדון, אבל הפרטים השוליים האלה ממש לא מונעים מהגברים היקרים להיכנע לטבע שלהם ועדיין לרצות לשפוך את זרעם לכל עבר.
ומה איתנו, הנשים? או, שמחה ששאלתם. אז גם לנו, מסתבר, יש דחפים ביולוגיים, וגם בנו קיים הצורך לשכב עם יותר מגבר אחד, מהסיבה שאין לנו אינטרס (שוב – בילוגי) לשים את כל הביצים שלנו בסל אחד. כלומר – עם כל הכבוד לגנים של בני זוגנו, יש עוד כמה גנים בסביבה שהיינו רוצות לראות בילדים שלנו.
כך שבסופו של דבר, בכולנו מקנן הצורך הביולוגי הזה, לא לשכב רק עם פרטנר אחד בשארית חיינו.
2. כי בצורה מפתיעה (או שלא), דווקא במערכות יחסים לא מונוגמיות יש יותר פתיחות ואמון
רוב הזוגות שחיים במערכת יחסים לא מונוגמית, שמים את כל הקלפים על השולחן. דווקא אצלם אין סודות, אלא אם הם מעדיפים לא לדעת, יש פתיחות, כנות, יש רצון אמיתי מצד כל אחד להיות מאופשר ולאפשר במקביל, בעוד במונוגמיה לעיתים קרובות אנו חושדים, או תוהים, או מפנטזים בסתר, או משקרים, או מתוסכלים, או גם וגם וגם... דווקא מערכת היחסים המחייבת הזאת עלולה להביא איתה יותר צרות ממערכת יחסים שבנויה על חוקים אחרים, פתוחים יותר. כי כשחושבים על זה, מונוגמיה זה בעצם משהו מאוד קיצוני – להתחייב כל החיים לאותו בן אדם, אין ימינה ואין שמאלה, אסור שיהיו יצרים, צריך להדחיק את כל הדחפים, בעוד שבמערכות יחסים לא מונוגמיות בני הזוג מאפשרים לעצמם לחוות יותר, להתאים את החיים לצרכים שלהם, לרצונות, להבין מה נכון עבורם. כמובן שגם לשכב כל יום או יומיים עם מישהו אחר זה קיצוני, לצד השני. אז הרעיון הוא למצוא את האיזון, ובמונוגמיה אין איזון – יש טוטאליות כובלת, מה שמוביל פעמים רבות לחוסר כנות, תסכול, מרמור, וכל מה שנובע מכך.
בסופו של דבר, אם בבסיס היחסים יש אהבה, אמון וחברות אמיתית, פתיחות דווקא יכולה לעשות טוב, לעזור לשחרר לחצים, לאפשר להתאוורר ולמנוע מכם להתפוצץ אחד על השני ברגעים קשים.
העוקץ העיקרי הוא כמובן רגשי הקנאה, שהם לדעתי סיבה מספר 1 שמונעת מזוגות רבים לא לשחרר את כבלי המונוגמיה. הקנאה נובעת מהרבה סיבות, שנעוצות לא מעט בחברה בא אנו חיים ובצורת החיים אליה הורגלנו. אבל אני מאמינה שאפשר לשחרר את הקנאה, וכשיש מספיק בטחון עצמי, הקנאה נשארת קטנה, ובגדר "קנאה בריאה" ולא הרסנית, אבל זה כבר לפוסט אחר.
3. כי תסתכלו מסביבכם – זה פשוט לא עובד
אני חושבת שאם יותר זוגות היו בוחרים לפתוח את מערכת היחסים שלהם בדרך כזו או אחרת, היו פחות גירושים. ועצם העבודה שכל כך הרבה אנשים מתגרשים, מוכיחה שלחיות עם אותו בן אדם כל החיים, בטח בחברה המודרנית של ימינו, זה לאו דווקא הדרך האידיאלית לחיות.
ועצם העובדה שכל כך הרבה אנשים בוגדים, מוכיחה שיש להרבה אנשים צורך בסיסי שחזק מהם ואנו פשוט מתעלמים ממנו. מתעלמים ממנו כי לימדו אותנו שמונוגמיה זו הדרך הנכונה.
אבל זה פשוט לא עובד. ודווקא אם נפתח את הראש, נאפשר לעצמנו ולצד השני לחוות קצת יותר, לגלות קצת יותר, לצאת מהגבולות, להגשים פנטזיות, דווקא אז נחיה בזוגיות מאושרת יותר, נעריך יותר אחד את השני, וכל עוד מוצאים את האיזון הנכון, השמיים הם הגבול.
שורה תחתונה, מה שאני רוצה להגיד זה שמונוגמיה מכתיבה לנו איך לחיות, בעוד אנחנו אלו שצריכים להכתיב לעצמנו איך לחיות. יש קודים מסויימים שכבר לא רלוונטים היום, והגיע הזמן להתפכח, ולהסתכל על הדברים קצת אחרת. זה לא מתאים לכולם, אבל מה כן?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו