ליברמן והביטחון: מי ידאג לאיזון במלחמה ושלום?

כרטיס צהוב לבנימין נתניהו. הוא שגה פעמיים, בהביעו נכונות למנות את אביגדור ליברמן לשר הביטחון ובכוונתו להדיח מהקריה בתל אביב את משה (בוגי) יעלון. האנשים ההגונים בליכוד - ויש רבים כאלה בסיעה ובפעילות הציבורית - צריכים להתגייס למען נתניהו ולשחררו מן הלפיתה הפוליטית של יריב לוין וזאב אלקין, שהובילו אותו ברגע של ליאות להחלטה, שהיא כל כך בלתי סבירה שעלולה להירשם בספרי ההיסטוריה כתחילת סוף הקריירה שלו.

מצופה משוחרי טובתו ומתומכיו שיתפקדו כמו נער התופס ביד אמו או אביו, שלרגע מחליקים במדרגות או יורדים בהיסח הדעת מהמדרכה לכביש, ואין בטעותם כדי לערער על בכירותם, במקרה זה על מנהיגותו. כמעט לכל מנהיג מרכזי יש פרק כזה בביוגרפיה. עתה גם לנתניהו.

מינוי ליברמן הוא גזירה שהציבור אינו יכול לעמוד בה. הרי רגע לאחר השבעתו ידמיין נתניהו לעצמו את 50 ימי "צוק איתן" - מבצע סבוך שהצריך תבונה עדינה בניהולו הצבאי והמדיני - ובתמונה הנגלית לעיניו הנה הוא יושב עם בני גנץ ואת מקומו של "בוגי" תופס "איווט". האם לא נתקף עווית? סיוט? תבהלה?

אין מי שמבטא ומשקף יותר מליברמן את הכוחנות והתוקפנות וקוצר הרוח והיעדר האיזון הנחוץ בניהול המערכת המופקדת על שלום ומלחמה, חיים ומוות. גרוע מכך, ליברמן לא יגיע לקריה בתל אביב דף חלק וריק כמו עמיר פרץ. הוא מגיע עמוס חובות ציבוריים ופוליטיים להפעיל כוח בלתי מוגבל כדי למגר את חמאס ולכבוש באחת את הרצועה. כנגד כל רקטה יסנטו בו מה על הבטחותיו? ויהיה לו מניע מסוכן להיגרר לקרבות בקנה מידה בלתי מידתי רק כדי להוכיח כאילו ניתן לקיים את הבטחותיו הלכה למעשה, אך הן ריקות מתוכן ורוויות בדמגוגיה.

אמנם הניסיון מלמד כי אין לסמוך על פוליטיקאים. יאיר לפיד עלול לצאת ידי חובה בקול ענות חלושה. הרי היו לו פנטזיות, חלומות־שווא לחבור אל ליברמן ביום מן הימים, ומה לו כי ילין על נתניהו עתה? ומשה כחלון לא יגיב ב"לא" רועם. אין אפילו ידיעה כיצד יקבל יעלון עצמו את השינוי שנכפה עליו. בארונו ממתינות זה 11 שנים הנעליים ששימשו אותו במטכ"ל במקום שבו רחשו הנחשים. לו שמע בקולי היה מבקש לעמוד בראש ועדת החוץ והביטחון בכנסת ולהמתין ליומו מחוץ לממשלה. יש סיכוי שיגיע.

יצחק הרצוג. דומה במובנים רבים לפרס אחרי "התרגיל המסריח" // צילום: דודי ועקנין

אין לי ספק כי אילו חברו בעלי הרצון הטוב נגד "המינוי ההזוי" כלשונו של בני בגין, היה נתניהו נבוך ליום או יומיים, אבל נפרד מליברמן ויוצא נשכר. אלמלא כן כל האומה תפסיד, ובסיומו של תהליך - לאורך ימים - נתניהו עצמו יסלול, חלילה, את הדרך לפני הבית היהודי וישראל ביתנו לתפוס את מקומו המרכזי של הליכוד.

 רשימת המפסידים וההחמצות

רשימת המפסידים ארוכה. ראשון ונישא מכולם הוא נשיא מצרים עבד אל פתאח א־סיסי, שנרמז לסייע לכינון ממשלת אחדות בישראל והושיט את ידו לשלום, והיא נותרה תלויה באוויר. א־סיסי נפגע, וישראל ניזוקה.

והפסיד יצחק הרצוג, שהקים עליו את יריביו־מתחריו מבית ולא עלה בידו לחלוץ מנתניהו תנאי מינימום, שעימם ניתן היה להשיג את הסכמת ועידת העבודה להצטרף לממשלה. במובנים רבים דמה עתה לשמעון פרס אחרי "התרגיל המסריח" שלא עלה יפה. התנהלותו הוציאה את כל הדובים מן היער וקירבה את מועד ההכרעה על המשך מנהיגותו.

והפסידה שלי יחימוביץ' שהפכה את יו"ר המפלגה לאויבה הנסער ועמד על דעתו כי ביקשה להיות שרה בממשלה. אין ספק שהיתה תקופה בה רצתה בכך, וגם הבהירה כי תיק המשפטים הוא יעד מועדף בעיניה, אבל אין הוכחה כי גם עתה.

שלי יחימוביץ'. אין ספק שהיתה תקופה שבה רצתה להיות שרה // צילום: יוסי זליגר

והפסיד הליכוד שבהדיחו את משה (בוגי) יעלון איבד עמוד תווך מנוסה בתחום הביטחון ומי שהיקנה למפלגתו סממן של אחריות ציבורית וריסון ומוסר של טוהר נשק, ופנים להופיע עימם בזירה הבינלאומית ההולכת וסוגרת על ישראל.

והפסידה הדמוקרטיה הישראלית, ובעיקר החינוך לאזרחות, שכן הפוליטיקאים הותירו אחריהם שובל ארוך של שקרים והתחייבויות והאשמות שווא, שכל כולם רעל לנשמות צעירות.

והוחמצה הזדמנות לכונן ועידה אזורית בינלאומית לבירור סוגיית השלום ולרכך את העוינות הנצברת בחזית הישראלית־פלשתינית, והיה מסד להידברות עם ארה"ב ומדינות מערב אירופה ובעיקר לרב־שיח עם הממשלים במזרח התיכון, והכל ירד לטמיון. 

 נורמת הענישה המשמעותית

ארגוני הנשים וזכויות האדם נאבקו בהתמדה ובנחישות, ומקץ כעשר שנים התקבעה נורמה של ענישה ביד ברזל לעברייני מין והטבעת אות קלון במצחם. עתה הגיע תורם של בני האור להחזיר ליושנה גם את הנורמה של ענישה משמעותית נגד עברייני הצווארון הלבן שנוטלים שוחד ומעלימים מס ומפירים אמון וגונבים מהציבור. מה היא נורמה זו? פסק הדין והעונש שהטיל דוד רוזן על נאשמי "הולילנד"; ומה זה לא? העונש המופחת שהטילו בערעור שופטי העליון שקיבלו את עמדתו של עמיתם ניל הנדל.

גזר הדין במשפטו של הזמר קובי פרץ (אם ייהפך חלוט בערכאת הערעור) הוא ביטוי ליעד. השופטת לימור מרגולין־יחידי שלחה אותו לשתי שנות מאסר, וכך ראוי. מייד קמה עליה הזמרת מרגלית צנעני וחזרה לטיעון העבש כי מורשעים מזרחים נענשים יותר מאשכנזים. 

קובי פרץ. נשלח לשתי שנות מאסר, וכך ראוי // צילום: קוקו

רק שהעובדות מפריכות את הטיעון כלפי בתי המשפט. הפרופסור יובל אלבשן מהמכללה בקריית אונו נזעק לתוכניתו של עודד בן־עמי בערוץ 2 וסיפר כי בידו מחקר המוכיח את ההפך. אמנם מזרחים מופלים עדיין בחברה הכללית, אבל דווקא בבתי המשפט מסתמנת תופעה הפוכה. יש שוויון, ואולי אפילו הרשעת האשכנזים תקיפה מזו של המזרחים.

צנעני צריכה לדעת זאת. הרי הורשעה לפני חמש שנים בעיסקת טיעון בניסיון סחיטה ויצאה בשישה חודשי עבודות שירות. סתם מרגיז.

 האמת המורכבת של הצל"ש

כמה וכמה פעמים שמעתי מפי אהוד ברק ואמנון ליפקין־שחק - שני רמטכ"לים עטורי אותות הצטיינות - כי יש צל"שים שצמחו מן הפאשלות. הם ניתנו ללוחמים דווקא לאחר אירוע כושל. ברגע דרמטי של טעות בשדה הקרב מישהו נוטל יוזמה ומטפל בעוז ובאומץ ובתבונה ובאחריות ובנאמנות ותוך הקרבה אישית בתיקון המשגה. זה הצל"ש.

משה (בוגי) יעלון - גם רמטכ"ל ולוחם מצטיין ששמו הולך לפניו - מודע לאמת המורכבת על משמעות הצל"ש, ודווקא בחצרו נבטה מין איוולת של יועצו הפוליטי משה בן־זקן שהכפיש את קצין המופת רועי קליין. יעלון מיהר לטלפן לאלמנתו שרה קליין והתנצל, והורה לבן־זקן למחוק את ההכפשה מהאתר הפרטי שלו.

איני נתפס לאמירה כי היות שקליין אינו בין החיים, ונבצר ממנו לשטוח את גרסתו לאירועי הקרב בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה, אסור להסתייג מהצל"ש שניתן לו. מותר גם מותר, בתנאי שמבינים את העיקר: גם אם, חלילה קליין שגה בשלבי הקרב הראשונים הרי בשבריר השנייה שבו הטיל עצמו על רימון ושילם בחייו כדי להציל את לוחמיו הפך ראוי להוקרה העומדת במבחן הקריטריונים של הצל"ש.

שניים קדמו לקליין. תקלה שאירעה תוך טיפול ברימוני יד ב־1954 גרמה לחייל הבודד שעלה ממרוקו נתן אלבז להטיל את עצמו עליהם ולהציל את חיי חבריו. הוא עוטר באות המופת. במבצע סיני ב־1956 הטיל קצין הצנחנים עובד לדיז'ינסקי רימון יד שחזר כבומרנג לעבר אחד מחייליו. הוא סוכך עליו והצילו במחיר חייו, וזכה לצל"ש שני במסגרת פעילותו בצה"ל. האם גם להם לא הגיע? כל השלושה ראויים מאוד.

אפשר שבן זקן לא התכוון לחולל שערורייה. אפשר שבסך הכל התגעגע לחבר שנפל בקרב הארור בבינת ג'בל. אך "חכמים (וגם מי שאינם חכמים) - היזהרו בדבריכם".

 הזיכרון - חוב של כבוד

בערב יום הזיכרון צופים במשפחתי ברשימת יותר מ־23 אלף הנופלים במערכות ישראל ואחר כך מתחברים לשירים נוגים אצל חברים, ותמיד ברקע "יזכור עם ישראל", ואחר כך חולפת לה שנה נוספת.

עתה בא נפתלי בנט עם רעיון מעניין, שכל כיתה תאמץ כמה מהנופלים לממש את ה"יזכור עם ישראל". זה תמיד כך, אדם אינו חובר נפשית למספרים הגדולים, ליותר מ־23 אלף לוחמים, שלא חזרו ממערכות ישראל, אלא ליחיד, לבודד, לפרט על פי זלדה כי "לכל איש יש שם". 

מייד קמו עליו השמאלנים הקיצונים מזן גדעון לוי והציגו אותו כמי שמבקש להאדיר ולהעדיף את פולחן המוות על החיים. יש העושים כן בזדון, ויש מתוך איוולת. אך הכוונה אינה להאדיר את המוות־בלחימה (זאת עושים דווקא נתמכי השמאל הקיצוני מעבר לגבול המתעלים את ילדיהם להיות שאהידים). 

הזיכרון הוא חוב של כבוד לכל מי שהציל את האומה משואה שנייה בעודו "נושא בליבו כדור עופרת", כלשונו של נתן אלתרמן, והוא מותר האדם מן הבהמה, ובלעדיו תישחק כל חברה אנושית ולא יתקיים כל תלכיד יהודי. צריך רק לקוות שבנט לא יירתע מהביקורת של מי ששום זהות יהודית אינה רצויה בעיניהם. אלה שתמיד הם נגד מסעות בני הנוער לאושוויץ ומבקשים לצמצם את דמותו של דוד המלך בספרי הלימוד על ירושלים. 

 בארץ חמדת אבות

יום העצמאות נמוג כבשירה של נעמי שמר "ולפעמים/ החגיגה נגמרת/ כיבוי אורות/ החצוצרה אומרת/ שלום לכינורות". אך הח"כ לשעבר מיכה גולדמן הודיע לי שבגליל התחתון ובעמק יזרעאל "לא נפסיק לשיר". כך הגעתי למחרת החגיגות הממלכתיות למבנה פח שהיה פעם רפת באחוזת משפחת לאה ומודי הוכמן ביבנאל.

הכנרת התיזה צבעיה בירידה התלולה מפורייה, וברפת הצטופפו כ־250 חוגגים ודגי מושט המשמשים הוכחה כי הכנרת עדיין רטובה, ותשעה אקורדיונים עם חצוצרה ושרה'לה שרון אחת, וכסיוע אגפי גם אפי נצר ותלמה אליגון. כחמש שעות שרו את הלחנים של פעם הנדחקים מעט מתוכניות האבל והחג ברדיו ובטלוויזיה.

זה היה אירוע על טהרת מחרוזת שירי העבודה בגלגולה כמפא"י ואחדות העבודה ומפ"ם, עם שמות הולכים ונשכחים כמו שמר וחיים גורי וחיים חפר ויורם טהרלב ודידי מנוסי וסשה ארגוב ומשה וילנסקי ומרדכי זעירא. נהניתי בכל צליל, ולא הייתי מטריח את הציבור לולא עצרתי לרגע להאזין למילים:

"העפילו אל ראש ההר... אנו נהיה הראשונים... כאן בארץ חמדת אבות... כאן תהי השכינה שורה, כאן תפרח גם שפת התורה... איך יוסל'ה חסה מ־300 יארד הוריד בליל חושך צלף... הוא היה חייל פשוט עת פרץ וכבש את המשלט... נלבישך שמלת בטון ומלט", ובינינו לבין עצמנו אילו נכתבו שירים פטריוטיים כאלה ב־2016, כמה מעסקני העבודה בדור הנוכחי היו מתארים אותם כביטוי ללאומנות ולשנאת האחר?