את ערב יום השואה האחרון העבירה הדוגמנית הישראלית יערה בנבנישתי ברומניה, שם הצטלם הסרט החדש בכיכובה, שעלילתו מתרחשת בתקופת מלחמת העולם השנייה.
יום העבודה שלה כלל צילומי סצנה שבמהלכה דמותה עוצרת ברחוב ארוך הומה בשחקנים במדי אס.אס המתהלכים ליד בתים וחלונות עטורי צלבי קרס ודגלים אדומים המונפים לכל עבר, ברקע קריאות "הייל היטלר", וילדים קטנים שעל שרוולי חולצותיהם תפור טלאי צהוב.
היא היתה שבעת רצון מהסצנה שצולמה, מספקת את הסחורה במקצועיות ובשקט שכל כך אופייניים לה, עד הרגע שבו הרגישה שהמפגש הזה בין ההיסטוריה של עמה ומשפחתה לבין הקריירה המתפתחת שלה קשה לה מדי - והיא ביקשה להפסיק את הצילומים לכמה רגעים ארוכים.
"זה היה קצת יותר מדי בשבילי והייתי חייבת לעצור", היא משחזרת, עיניה ממוסכות מדמעות של התרגשות. "פתאום כל הסיפורים של המשפחה שלי וכל ההיסטוריה שגדלתי עליה בבית הספר התעוררו לחיים באופן מבהיל, כולי הייתי מצומררת מכף רגל ועד ראש. ניסיתי להסביר לצוות את התחושות שלי ולדבר איתם על זיכרון השואה, לא היה להם מושג שיכול להיות שאני אכן נצר למשפחה שהתהוותה לניצולי שואה.
"הצילומים היו ברומניה והתפתח דיאלוג ביני לבין הצוות הרומני. הם סיפרו לי על השואה הפרטית שלהם, על רצח הצוענים ועל המלחמות הפוליטיות וכיבושי שטחים. זה פשוט מוציא מהדעת לחשוב שהמשפחה שלי והעם שלנו חוו את כל התופת הזו על בשרם, בכל כך הרבה מקומות בעולם, וגם אי אפשר שלא לתהות אם זה יכול לקרות שוב, לנו או לעם אחר. היה שם קשב רב מצידי ומצידם, ובעיקר זעזוע משותף מחוסר האנושיות שקיים בעבר של כולנו".
הסרט שבו מככבת בנבנישתי, "Exodus to Shanghai", הוא קופרודוקציה אמריקנית־צרפתית דוברת אנגלית בבימויו של אנתוני היקוקס ובהפקת מישל אדם (שעומד גם מאחורי ערוץ האופנה המשודר בישראל), המספרת את סיפורו של פנג־שאן הו, שהיה הקונסול הכללי של סין בווינה בשנים 1938-1940.
הוא הוכר כחסיד אומות העולם בזכות פעילותו להענקת אשרות כניסה לשנגחאי לאלפי יהודים שברחו מווינה, בניגוד להוראות הממונים עליו. עד היום קיים בשנגחאי אזור המכונה "וינה הקטנה", שם השתכנו היהודים שנמלטו מאוסטריה ומגרמניה.
בנבנישתי משחקת שם את פָניה, מוסיקאית יהודייה שמגיעה מארה"ב ללמוד באקדמיה למוסיקה בווינה, בדיוק כשהעניינים מתחילים לצאת שם מאיזון. "הדמות שלי מבוססת על דמות אמו של אדם", היא מספרת, זה בדיוק היה הסיפור שלה, וזה היה מאוד מרגש להיכנס לנעליה".
מצפייה בטריילר של הסרט, ניבטת דמותה של בנבנישתי חזקה ודומיננטית, והיא כובשת את המסך ביופייה ובאנגלית המושלמת שבפיה. הצפייה בה, כמו כל צפייה בישראלים שעושים את זה, שמצליחים לפרוץ את גבולות המדינה והשפה ודמויותיהם מוקרנות על גבי מסכי ענק דוברי אנגלית, מרגשת בדיוק כמו הישג אולימפי או זכייה באירוויזיון שמוכיחים כמה כישרון צומח בארצנו הכה קטנטונת. ובנבנישתי לא מכזיבה וכאילו אפשר להיווכח איך היא קוצרת את פירות עבודתה הקשה.
"זה אמנם לא סרט שואה קלאסי, כי יש בו גם אקשן וציניות, אבל זה בהחלט מציף את הרגשות. את רוב החזרות שלי עשיתי בארץ עם מורה למשחק כי את שאר השחקנים פגשתי רק על הסט ברומניה. לקחתי גם שיעורי פיתוח קול. מסתבר שקיים קשר בין השימוש בקול להבעת רגשות בשפה שהיא לא שפת היום־יום שלי. לקחתי גם שיעורי נגינה בכינור, כי הדמות ששיחקתי מנגנת בכינור".
ומאיפה האנגלית הקולחת?
"האנגלית מבחינתי היא שפת אם. קודם למדתי לקרוא ולכתוב באנגלית, רק אחר כך באה העברית. גרתי במישיגן שנתיים וחצי - מגיל 4 עד 6 וחצי - הייתי בשליחות עם ההורים, וזה בדיוק הזמן הנכון לילד להטמיע בו שפה. העובדה הזו ועוד חצי שנה של לימודי משחק בסטודיו של לי שטרסברג בניו יורק סגרו לי את הפינה עם המבטא האמריקני שלי".
הסרט הוקרן בפסטיבל ברלין האחרון, שהתקיים בפברואר, ובנבנישתי עדיין נרגשת מהחוויה שעברה שם. "יש אולי עשר דקות מכל הסרט שאני לא על המסך", היא מספרת, "בשאר הסרט אני פשוט שם על מסך ענק. ואז האורות דולקים והקרדיטים עולים, וכשיצאנו החוצה לאולם הכניסה, כולם פתאום מתקדמים לעברי, וכולם בהתרגשות שיא, וכולם שואלים אותי שאלות, ואני אומרת לעצמי: 'רגע, אני צריכה להבין מה היה פה, אני לא באמת קולטת שזה קרה'.
בסרט "אקסודוס לשנגחאי". מגלמת מוסיקאית יהודייה שמגיעה מארה"ב ללמוד באקדמיה למוסיקה בווינה // צילום: Mihai Morariu
"היה רגע שבו ניגשה אלי גברת מלוכסנת עיניים, והיא הציגה את עצמה ולחצה לי את היד, התלהבה ודיברה על זה שהיא רוצה לקנות את הסרט, ואני שאלתי אותה בכל הרעש וההמולה שם: 'סליחה, רק לא הבנתי מי את', והיא ענתה: 'אני שרת התרבות של טייוואן'. ואז הבנתי כמה כוח יש לסרט הזה, הפסקתי גם להיות לחוצה מכל מה שהתרחש בהקרנה, שיחררתי והתחלתי ליהנות מכל החוויה".
ממה יש לא ליהנות?
"בהתחלה מאוד חששתי לקחת על עצמי תפקיד כזה מרכזי. אפשר לטעות הרבה במהלך שעה וחצי של סרט, ולא הייתי בטוחה שכל התגובות בהקרנה יהיו חיוביות. לשמחתי, אור - בן הזוג שלי - היה איתי והרגיע אותי, כי אני לא באמת רגילה שעושים עניין מהנוכחות שלי. בארץ בקושי מזהים אותי, ואור ידע בדיוק מתי הייתי צריכה כוס מים ומתי היה לי קר והייתי צריכה שיניח עלי את המעיל".
◘ ◘ ◘
כבר שנים שבנבנישתי (26) היא אחד הסודות הכמוסים של עולם האופנה הישראלי. מצד אחד, לא תראו אותה במיני השקות או במדורי רכילות. מצד אחר, היא הובילה לא מעט קמפיינים נחשקים ומתגמלים מסביב לעולם, בעיקר של חברות קוסמטיקה וטיפוח.
היא נולדה בירושלים כבת רביעית לרמי ורות. "שני ההורים שלי הם עובדים סוציאליים", היא מדווחת בפשטות, אך גיגול פשוט יעלה את שמו של אביה כפרופסור המרצה באוניברסיטת בר־אילן וכמי שפעל רבות בתחום הרווחה. על השאלה שתישאל בדיעבד, "אז למה בעצם לא ציינת שאבא פרופסור?", היא תענה בסמס שיגיע מניו יורק, לשם טסה כדי לחתום עם סוכנות עלית היוקרתית וכדי לנסות לצלוח עוד כמה וכמה אודישנים מסקרנים: "ההורים שלי מדהימים בגלל המכלול שלהם, לא רק בגלל מה שהם עושים".
שמה ניתן לה בגלל צמח יערת הדבש ש"אמא שלי ממש התלהבה ממנו בזמן שהיתה בהריון איתי וגם נולדתי ג'ינג'ית, אז זה הסתדר יופי עם הדבש. לא באמת אהבתי את השם שלי כשהייתי קטנה, אבל היום הוא באמת חלק ממה שמגדיר אותי.
"וגם בנבנישתי לא באמת מקל על אנשים להגות אותו, הרוב כותבים את שם משפחתי עם כל הטעויות האפשרויות. במקרה של המשפחה שלנו זה בנבנישתי עם ת' וזה גלגול של בן בסט, אותם מגורשי ספרד שעברו לבולגריה. זה מהצד של אבא, השורשים של אמא הם מהולנד, אבל אין טעם לתרץ את המראה שלי בצד ההולנדי, כי אני לגמרי דומה לצד הבולגרי.
"לפני יציאת הסרט עלתה איזו מחשבה של המפיצים שלו ושלי לקצר את שם משפחתי למשהו יותר קצר וקליט. בהתחלה זה היה יערה בן, אחר כך היה איזה שבוע שהחלטנו להפוך את זה ליערה בן־בן, גם לחזור למקור של בן בסט נלקח בחשבון. בסופו של דבר החלטתי שאני אשאר כמו שאני, עם השם המקורי שלי, עם ההיסטוריה שלי, ואנשים ילמדו לבטא אותו כמו שצריך".
אחרי שנתיים וחצי של מגורים במישיגן, עברה משפחתה לגור במכבים, ויערה היתה ילדת צופים שבחרה במגמת התיאטרון כי משחק תמיד סיקרן אותה. היא היתה תלמידה טובה, שהגבירה גם את לימודי הפיזיקה בבגרות, ולא באמת עשתה עניין מאיך שהיא נראית.
את עולם האופנה גילתה כבר בגיל 16. היא ביקרה אז בפסטיבל בומבמלה שבחוף ניצנים וצדה את עינו של חיים אפריאט, צלם שהתחיל את דרכו המקצועית.הוא צילם כמה תמונות שלה בפסטיבל וביקש ממנה להוסיף ולהצטלם עבורו.
היא הודיעה לאמה שהיא רוצה לעשות את זה ונסעה באוטובוסים עד לאשקלון, עיר מגוריו של הצלם דאז. הצילומים שלה התגלגלו לסוכן הדוגמניות שי אביטל, והיא החלה לדגמן פה ושם, אך כאשר הגיעה העת להתגייס לצה"ל לא היססה להכניס את הקריירה המתפתחת להקפאה. את שירותה הצבאי עשתה ביחידת שר־אל, המפעילה מתנדבים המגיעים ליחידות צה"ל השונות מכל רחבי העולם.
"אני תמיד נשאלת על עובדת שירותי בצה"ל כשאני מתראיינת לתקשורת הזרה", היא מדווחת, "אבל אף פעם לא הרגשתי שנשאלתי את זה מהמקום הביקורתי, אלא יותר כי באמת קשה להם שם בניכר לדמיין בחורה קטנה ושברירית שכמותי מחזיקה נשק. מאוד קשה להבין בחו"ל את השירות הצבאי אצלנו ואיך באמת נראה היום־יום, כשהם שומעים כל הזמן על פיגועים ודקירות.
"אם מערך ההסברה הישראלי יתמקד באנשים פרטיים שקל להתחבר אליהם, דוגמניות, שחקניות, כדורגלנים, אנשי עסקים - הרי לא חסרים ישראלים מצליחים בחו"ל, ויש להם היכולת להשפיע ולהסביר את שני צדדי המתרס - זה יכול להיות נפלא. אני לא באמת מבינה למה לא עשו את זה עד עכשיו.
"אני עצמי עברתי הכשרה בתחום בגלל התפקיד הצבאי שלי, שכלל עבודה עם מתנדבים, ואני מדברת המון על המצב בארץ כשאני בחו"ל".
◘ ◘ ◘
שבוע אחרי השחרור כבר עברה לגור בתל אביב, שוכרת את דירתה מכספי עבודות הדוגמנות שעשתה וברמון אינטנסיבי בלילות. היא דווקא לא חושבת שקיים דיסוננס בין הילדה הטובה שהיא לבין הברמנית שעבדה עד השעות הקטנות של הלילה בכל המועדונים הכי נחשבים של עיר החטאים.
"הייתי ברמנית מצוינת ואהבתי את העבודה. אני חושבת שיש מכנה משותף בין שתי העבודות, שתיהן גורמות לאנשים לחייך ולהרגיש כיף. היום אני כבר לא יכולה להרשות לעצמי לעבוד עד לפנות בוקר, לחזור הביתה, לישון שעה וללכת לצילומים. אני כבר בגיל שאם אני לא ישנה טוב, רואים את זה עלי. אני חייבת להקפיד על שינה טובה, על שתיית מים מרובה, על כושר. תמיד הייתי רזה, אבל להיות רזה זה כבר לא מספיק, היום דוגמנית, ובטח ובטח שחקנית, צריכה גם להיות חזקה ובכושר. זה משדר דברים אחרים לגמרי".
בנבנישתי מקווה כי הסרט החדש יסלול לה את הדרך להוליווד, ואם להתחשב בכמות האודישנים המצולמים שהיא שולחת לחו"ל מאז ההקרנה החגיגית בברלין, נראה שיש לה סיבה טובה לאופטימיות. לדבריה, היא כבר בחזרות על סרט בינלאומי חדש בהשתתפותה, "אבל עדיין מנועה מלדבר עליו".
המודלים שלה, איך לא, הן גל גדות ואיילת זורר.
"היום אני עובדת בלי סוף כדי לקבל תפקיד גדול בסרט, אני בטח לא אקבל אותו כי אני יפה וזהו", היא אומרת. "זה לא שההצלחה באה לי בבום, או שיצאתי מנצחת מתוכנית ריאליטי והנה הכל פתוח לפניי. בדיוק כמו כל עם ישראל, גם אני נרגשת מההצלחה הגדולה של גל, והיא דוגמה לאיך אפשר לשלב קריירה ומשפחה. ברור שתמיד צריך גם קצת מזל, אבל גל מצליחה בזכות התמדה ועבודה קשה. אנחנו מכירות דרך חברות משותפות, ואני כולי הערכה אליה על הדרך הנקייה שהיא עשתה אל פיסגת ההצלחה הזו, וודאי שהיא השראה גדולה".
◘ ◘ ◘
היא עצמה מחתימה כמה וכמה פעמים בחודש את דרכונה, נמצאת בחו"ל יותר מאשר בארץ, מככבת בשלטי חוצות בכל רחבי ארה"ב ואירופה, ולמרות כל זאת היא מודעת היטב לכך שהישראלי הממוצע לא מכיר את שמה (אם ניסיתם להיזכר מאיפה היא מוכרת לכם, תנו לה לעזור לכם - זו היא מהפרסומת של טיקטק ונביעות, וזו היא ששיחקה את דמותה של דריה, בת זוגו היפה של בועז מ"פאודה").
"יש אנשים שעובדים בלהיות מפורסמים, בלהיות סלבריטאים, וזה בסדר גמור, אני בטוחה שיש להם אחלה חיים, וככה הם רוצים לחיות את חייהם, ואני חלילה לא מזלזלת בהם. להפך, נראה לי שמגניב להם ושהם נהנים מהדרך הזו שהם בחרו בה", היא מפרגנת לקולגות שחיות מהשקה להשקה לעוד תמונה באינסטגרם.
"אצלי פשוט זה אחרת. אני לא דוגמנית אופנה או מסלול, 1.64 הסנטימטרים שלי לא באמת מאפשרים לי להיות כזו. אני עושה קמפיינים של חברות ענק מסחריות כמו לוריאל, גרנייה, רבלון, חברות משקפיים ותכשיטים, ועיקר העבודה שלי היא בחו"ל.
"שם, כשאני מגיעה לסט הצילומים, לא מעניין אותם כמה עוקבים יש לי באינסטגרם, אלא שאגיע בזמן, רעננה ובכושר, שהשיער שלי יהיה נקי, שעור הפנים יהיה חלק ובוהק, ושאני אהיה מקצועית מול המצלמה ועל הסט".
היא אמנם נוסעת בכל רחבי העולם, אבל זה כבר ארבע שנים שכף רגלה לא דרכה בטורקיה. "בעבר עבדתי המון בטורקיה, מצלמים שם הרבה פרסומות, ואחרי כמה שנים של נסיעות קבועות לטורקיה שהרגשתי בהן מאוד בנוח, לא מפוחדת ולא מסתירה את עובדת היותי ישראלית, בפרסומת האחרונה שצילמתי שם הצמידו לי שומר ראש וביקשו ממני לא לצאת מהמלון. מאז לא חזרתי לשם".
את השעות הרבות שאותן היא מבלה במטוסים, ה"golden hours שלי" כמו שהיא מכנה אותן, היא מקדישה לקריאת ספרים. אופיר טושה גפלה, שכתב את "עולם הסוף" ואת "ביום שהמוסיקה מתה", הוא הכותב החביב עליה בגלל העובדה ש"הוא בונה עולם מקביל וצבעוני יותר משלנו, עולם שיש בו קווים משותפים למה שקורה כאן, ולכן קל מאוד לברוח אליו".
בזמן שהיא לא קוראת ספרים להנאתה, היא כותבת את מטלות לימודי הכלכלה והפסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה, מקווה לסיים את התואר אחרי ארבע שנים של לימודים ("ככה יהיה לי משהו ביד, כדי שאוכל לבחור בעתיד מה אני רוצה לעשות באמת").
עם הארוס שלה, אור גרינבוים. לו"ז משותף
ביוני הקרוב תתחתן עם בחיר ליבה. החתונה לא תהיה כדת משה וישראל, כי "למרות שגם אני וגם אור גדלנו על קידוש בשבת ובית כנסת בשלושת הרגלים וצום בכיפור, אנחנו רוצים שהאנשים הקרובים והמחוברים אלינו יהיו חלק מהאירוע הזה, ולא איש דת חיצוני שמגיע לכמה דקות ולא יודע מי אנחנו ומאיפה באנו.
"חשוב לנו שמי שיקדשו אותנו יהיו אנשים שמאמינים בזוגיות שלנו, וזה הכי טבעי לנו שאלה יהיו ההורים שלנו, רק אולי כדאי שלפני שהכתבה תתפרסם נבקש מהם לעשות את זה, כי עד עכשיו לא ממש הספקנו. אגב, אין לי שום תוכניות להיכנס להריון בתקופה הקרובה.
◘ ◘ ◘
היא ואור (גרינבוים, בן 30, עוסק בייבוא מוצרים מסין) נפגשו על שפת המדרכה בדיזנגוף פינת גורדון, ואחרי שלושה ימים (יש לה את כל התכתבויות הווטסאפ ביניהם מתועדות במייל שמור כדי להעיד במקרה של שכחה) הפכו לזוג של ממש, שמנהל לו"ז משותף. "ואני, שבכלל לא הייתי בקטע של לחפש זוגיות יציבה באותו זמן, ולא האמנתי לקלישאה שכולם תמיד אומרים ש'כשזה יהיה זה, את תדעי שזה זה', הבנתי פתאום שזה האיש שלי".
בחתונה שלה תהיינה נוכחות חברותיה הטובות מהעבודה המשותפת, דוגמת יעל גולדמן (שהיא "מתנה של ממש שקיבלתי לפני כמה שנים"), מלכת היופי במיל' שביט ויזל (שהתחתנה בפורים), לירז דרור ודנה גרוצקי.
עד לפני כמה שנים בנבנישתי היתה ידועה כמי שמגיעה ליום צילומים עם סֵפר, ובהפסקות משפילה מבט לכיוונו וקוראת, לא באמת מתערבת במה שקורה או מתערבבת עם הנוכחים. היום היא כבר מרשה לעצמה להיות יותר פתוחה ונוכחת, והאינסטגרם שלה חושף חבורת דוגמניות מגובשת ושמחה שמבלה שעות רבות יחד.
"זה נכון", היא אומרת, "הבסיס של החברויות שלי הוא מהבית. המון זמן התעקשתי לשמור על זה ככה, גם בעבר כמעט לא עבדתי בארץ. בשנים האחרונות יש לי יותר חברות מהמקצוע, בנות שיש לי איתן שפה משותפת, והרבה מהן גם מאוד דומות לי בתפיסה ובשאיפות ובהסתכלות על החיים ועל המקצוע.
"יש משהו מאוד הגיוני ואפילו מתבקש בחבורות הללו שמתהוות. אני יכולה להתייעץ עם הבנות האלה, לקבל החלטות, להתלבט, זה לא משהו שאני יכולה לעשות עם חברות הילדות הנפלאות שלי, רק בגלל העובדה שהן פשוט לא מבינות את התעשייה המורכבת הזו. להן אני חופרת על כל השאר".
hagitr@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו