אינדיאנה טראמפ

נולדתי אל תוך סערה, והשקט אינו הולם אותי". את המילים הללו אמר הנשיא השביעי של ארה"ב, אנדרו ג'קסון, אבל הן בקלות היו יכולות לצאת גם מפיו של מי שעתיד להיות מועמד המפלגה הרפובליקנית לנשיאות בנובמבר הקרוב - דונלד טראמפ.

אינדיאנה הכתיבה השבוע את הטון: המדינה, שמבינה יותר במירוצי מכוניות מאשר במירוצים לנשיאות, הראתה שטראמפ הוא האיש שהבוחר הרפובליקני חפץ ביקרו. באינדיאנה גם נחשף שהמועמדת הדמוקרטית הילארי קלינטון נמצאת בצרה אמיתית, אפילו אם תזכה כצפוי במינוי מפלגתה. 

האזרח האמריקני, התברר השבוע במדינה שבמערב התיכון, לא בהכרח חולם שהילארי קלינטון תיכנס לחדר הסגלגל. היא לא מעוררת את התיאבון האלקטורלי של הדמוקרטים, ועל כך תעיד הצלחתו הבלתי צפויה של הסנאטור מוורמונט ברני סנדרס, שניצח בפריימריז באינדיאנה וב־18 מדינות נוספות. באינדיאנה נורתה יריית הפתיחה של המירוץ האמיתי: הילארי נגד טראמפ. 

כן, טראמפ. האיש שהצליח להציג במערומיהם את כל המומחים והפרשנים בעולם, וגם כאן בישראל; האיש שלמעשה הוכתר השבוע למועמד של מפלגתו לנשיאות, עוד לפני שהגיע ל־1,237 הצירים הנחוצים כדי להבטיח את המינוי. אפשר לחלוק על רצון הבוחרים הרפובליקנים, אבל הם אלה שקובעים. 

מאז הפריימריז באינדיאנה אפשר לזהות שינוי בהלך הרוח של המומחים, הפרשנים ואפילו אנשי הממסד של המפלגה שממנה יצאו הנשיאים לינקולן ורייגן. הם החלו ליישר קו עם המנצח. בחשבונות הטוויטר הם הביעו מסר אחד: בסופו של דבר, כשצריך לשקול את הדברים ברצינות, טראמפ עדיף על הילארי. 

בעוד קצת יותר מחודשיים תתקיים הוועידה הרפובליקנית באוהיו. דומה שמי שלא רצה את טראמפ כמועמד המפלגה, עוד עשוי לקבל אותו בנובמבר כנשיא.

 הילארי מדשדשת בעקביות. טראמפ, לעומתה, נמצא בעלייה מתמדת. מי שרבים כינו "מר 30 אחוזי תמיכה" עלה ל־50 אחוזים בתוך שבועות. זה קרה דווקא כשהיה אמור להיתקל במהמורות, דווקא כשחלק מיריביו (הסנאטור מטקסס טד קרוז ומושל אוהיו ג'ון קייסיק, שפרש אף הוא מהמירוץ) חברו יחדיו כדי לנסות לבלום אותו. 

קייסיק. גם הוא כבר לא מפריע לשעטת טראמפ // צילום: אי.פי

הזינוק בעלייה של טראמפ בחודש האחרון היכה את כל התחזיות. מאז הפריימריז בניו יורק, מגרשו הביתי, הוא ניצח בחמש מדינות בצפון־מזרח ארה"ב (בקונטיקט, במרילנד, בפנסילבניה, ברוד איילנד ובדלאוור). ביום שלישי הוא נחל הצלחה גם באינדיאנה, ועם סטטיסטיקות של "ווינר" אמיתי - בין 50 ל־60 אחוזי תמיכה.

 

הרוח יצאה מהמפרשים

אמריקה מסתכלת על השעטה של איל ההון מניו יורק ולא מבינה. איך זה קרה? מדוע איש לא חזה את התופעה? מדוע כשטראמפ הכריז על מועמדותו בחודש יוני, כולם התייחסו אליו כאל גימיק? 

את התשובות יש לחפש בשמונה שנות כהונתו של הנשיא אובאמה. למרות המאמץ של תומכיו להציג את הנשיא ה־44 של ארה"ב כסיפור הצלחה, מדובר בכישלון - שנובע בעיקר מהציפיות שאובאמה עצמו יצר. מנשיא שביקש לשנות את אמריקה ולצידה את העולם כולו, הפך אובאמה לנשיא ששינה בעיקר את אמריקה - אבל לא את העולם. ואם כן, לא לטובה. 

אמריקנים רבים חשים היום שהנשיא, במידה רבה, גנב להם את המדינה. הרציונלי פינה מקום לאמוציונלי: הם לא חושבים על המספרים (אחוזי אבטלה, אינפלציה, גירעון, תוצר לאומי), אלא על הערכים - מדינה, צבא, משפחה. הם מתקשים להאמין שאמריקה שלהם, מעצמת העל שהובילה את העולם, שינתה פניה והפכה לפתע למדינה מן המניין. למדינה ש"מובילה מאחור", כפי שאובאמה עצמו הגדיר זאת במהלך המערכה בלוב, ועוד מרצון.

 זה לא החלום האמריקני, אולי הסיוט האמריקני. פעם גם המהגר שעקר לארה"ב מאסיה, מאירופה או מאפריקה ביקש להתאים את עצמו לערכים האמריקניים. בעידן אובאמה למדו המהגרים כי ארה"ב יכולה לנסות ולהתאים את עצמה אליהם. טוב? רע? מה שבטוח, זו לא הרוח האמריקנית. 

ואולי זו הסיבה שנזכרנו השבוע בנשיא השביעי אנדרו ג'קסון, שנחשב אחד מנשיאי ארה"ב המוצלחים ביותר. הוא אמנם היה שנוי במחלוקת בתקופתו, אך ניצח פעמיים בבחירות וזכה בלב ההמונים. ג'קסון לא היה הבחירה של הממסד, האליטות סלדו ממנו, אבל העם הצביע עבור הגנרל הגיבור. ובאמריקה, העם הוא הריבון. 

הסיפורים של ג'קסון ושל טראמפ שונים מאוד, ובכל זאת יש ביניהם קווי דמיון. גם ג'קסון היה בוטה מאוד מחד גיסא ופופולרי מאידך גיסא; גם אותו הממסד לא רצה, וב־1824 אף הצליח לשלול ממנו את הנשיאות ולהעבירה לג'ון קווינסי אדמס. העובדה שהשיג יותר קולות ואלקטורים לא עזרה, אך ג'קסון, גיבור המלחמה באנגלים ובאינדיאנים, ניצח בבחירות הבאות ובאלו שאחריהן. כיום מתנוססת דמותו על שטר 20 דולר.

הנשיא ג'קסון. ערכים שלו מאפיינים גם את האג'נדה של טראמפ 

הנשיא השביעי לא השתייך לדור המייסדים, אבל עדיין נקשרו בו רבים מהערכים שאמריקה מתגאה בהם היום: כבוד, עצמאות, הכרת העולם במקומה ובתפקידה של אמריקה, חשיבות השירות הצבאי, הזכות לשאת נשק (במסגרת התיקון השני לחוקה) וכמובן אומץ, שכולל את הנכונות למות למען הדגל ולמען ביטחון המשפחה. 

כל אלה, אם תרצו, הם עקרונות שמיוחסים לתקופת הנשיא ג'קסון, אבל בהחלט מאפיינים גם את האג'נדה של טראמפ. המסורת של הראשון הפכה להבטחה של השני.

אלמלא אמריקה התרחקה כל כך ממורשת ג'קסון במהלך כהונת אובאמה, ייתכן שההבטחות של טראמפ לא היו פוגעות בבטן הרכה של הבוחר האמריקני. אבל למזלו של המיליארדר, הדברים שהוא אומר נוגעים בכל נימי נפשם של המצביעים - גם אם, כמו אצל ג'קסון, הם מצטיינים בבוטות.

 

ג'נטלמן מול האויב

נחזור לאינדיאנה. שוב ושוב דווח ששם תיפול ההכרעה, וכך היה. בפריימריז האלו הפך טראמפ הלכה למעשה למועמד המפלגה, והסנאטור מטקסס טד קרוז החליט לפרוש. 

קרוז, כמו הגנרל קסטר, עמד בגבורה עד הסוף ממש. אינדיאנה היתה "עמידתו האחרונה". אחרי ההפסדים בניו יורק ובמדינות הצפון־מזרחיות הוא עוד ניסה לגנוב את ההצגה, כאשר מינה את קרלי פיורינה לסגנית הנשיא המיועדת. המינוי הזה יישאר על הנייר.

קרוז. המצביעים הדתיים לא נחלצו לעזרתו // צילום: אי.פי

קרוז, נוצרי אדוק, דווקא היה אמור לנצח באינדיאנה, מדינה שבה שיעור מצביעים דתיים גבוה. לפני שבועיים אף חתם הסכם עם מושל אוהיו ג'ון קייסיק, שלפיו המושל יתמוך בו בהצבעה הגורלית. בפועל, הסקרים ניבאו לקרוז הפסד צורב, הערכה שהתממשה במלואה.

היום האחרון לקמפיין של קרוז אופיין בהטחת רפש הדדית בינו לבין טראמפ. תחילה אמר איל ההון מניו יורק בראיון ל"פוקס ניוז" כי אביו של טד קרוז, רפאל, היה בקשר עם לי הארווי אוסוואלד, שהתנקש בנשיא קנדי בשנת 1963. למעשה הוא חזר על דיווח בעייתי ביותר של הצהובון "נשיונל אינקווירר"; העיתון פירסם תמונה שבה נראים לכאורה קרוז האב ואוסוואלד מחלקים עלונים שמהללים את פידל קסטרו.

קרוז הבן, שנפגע עד עמקי נשמתו מהדברים, כינה את טראמפ "שקרן פתולוגי" ושאר פנינים. זה לא מנע מטראמפ לברך את קרוז באצילות רבה אחרי ההפסד של האחרון באינדיאנה. דווקא שם היה אפשר לראות פן נוסף באישיות של המיליארדר - ג'נטלמניות לשמה.

 בינתיים קרוז טרם הביע תמיכה בטראמפ, והוא עדיין יכול לגרום לו כאב ראש בוועידה לנוכח כמות הצירים שהשיג לפני שפרש מהמירוץ. תיאורטית, הוא גם יכול לנסות לגייס לגייס צירים "בלתי כבולים", שאינם מחויבים להצביע למועמד מסוים, אבל נדמה שהדרך של טראמפ למינוי כבר סלולה. תשע מדינות נוספות עדיין לא ערכו פריימריז, והוא לא צריך יותר מ־50 אחוזים מהצירים שנשארו בהן כדי לזכות במינוי. קליפורניה (172 צירים), ניו ג'רזי ומערב וירג'יניה כבר בכיסו. בפועל, המינוי שלו.

אפילו יו"ר הוועדה הרפובליקנית הארצית, ריינס פריבוס, צייץ כי דונלד טראמפ יהיה כנראה המועמד של המפלגה, וכי כעת "על כולנו להתאחד ולהתמקד בהבסת הילארי קלינטון".

אינדיאנה גם הוכיחה את מה שסקר של CNN חשף ערב הבחירות: 84 אחוזים מהבוחרים כבר רואים את טראמפ כמועמד הרפובליקני, ו־85 אחוזים רואים את הילארי כמועמדת הדמוקרטית. היא, אגב, דווקא זכתה למקלחת צוננת באינדיאנה. אף אחד לא שולל את האפשרות שהוועידה הרפובליקנית בקליבלנד תעבור בשקט, ואילו זו של הדמוקרטים בפילדלפיה תהיה סוערת. מי האמין בפברואר שתרחיש כזה אפשרי בכלל?

אבל גם אם סקר של מכון ראסמוסן הראה שטראמפ ינצח את קלינטון בבחירות לנשיאות (41 אחוזי תמיכה בו לעומת 39 אחוזים בה), הרי כל שאר הסקרים הארציים מנבאים ניצחון למזכירת המדינה לשעבר. ועדיין, קלינטון בבעיה. הניצחונות של יריבה ברני סנדרס משאירים אותו במירוץ, מה שמראה כי עליה להתחיל להתחשב בפלג השמאלי של המפלגה הדמוקרטית. 

מרכז המפלגה מאיים לעבור לטראמפ או לא להצביע כלל. הילארי אינה כוס התה של מצביעי סנדרס. יהיה לה קשה לחזר אחריו ולהצליח לסחוף את צבא תומכיו. 70 אחוזים מהצעירים הדמוקרטים באינדיאנה הצביעו לסנדרס, וגם הבוחרים העצמאיים מעדיפים אותו. 

דבר אחד ברור: בבחירות לנשיאות 2016 אין חוקים ואין היגיון. כל הקונספציות קרסו. באינדיאנה, למשל, נקברה התפיסה שהבוחרים הדתיים והשמרנים פועלים כגוש אחד בעל אג'נדה חד־מימדית. 

למדנו גם כי הבוחרים בארה"ב, משתי המפלגות, מחפשים מועמד עם רעיונות לא שגרתיים. תוכניות יסודיות ומשעממות זוכות ליחס חשדני; מי שיעלה רעיון פשוט וקליט, יזכה להערכת הבוחר ולקולו.

 

הערך העליון: כבוד לאומי

באינדיאנה נפל דבר. זו הפעם הראשונה שטראמפ זוכה ביותר מ־50 אחוזים מהקולות במדינה שאינה נחשבת למגרש הביתי שלו. עוד מחסום נפל. 

"לא יהיה פשוט לנצח את טראמפ בנובמבר", אומר הסנאטור הדמוקרטי מפנסילבניה בוב קייסי, אדם בעל חושים פוליטיים חדים. הוא מאמין שהילארי תנצח בוועידה, אך צופה לה קשיים במערב ארה"ב, "בקרב מי שמכונים הדמוקרטים של רייגן, המתגוררים בערים שטרם התאוששו מהמשבר הכלכלי, והחשים עוינות כלפי וושינגטון והממסד".

כשדיברו על טראמפ לראשונה כמועמד לנשיאות, אי אז ב־2012, הסיכוי שלו היה 1 ל־80. ב־2015 הסיכוי השתפר ל־1 ל־50, וכעת הוא המועמד הרפובליקני. זינוק בעלייה, כבר אמרנו? להילארי בעיה נוספת: קשה מאוד למועמד ממפלגה מסוימת לנצח אחרי שנשיא המשתייך לאותה מפלגה מסיים שתי תקופות כהונה. קחו, לדוגמה, את ניצחון ג'ורג' בוש האב ב־1988, אחרי שתי קדנציות של רייגן. 

אבל אנחנו עוד לא שם, בכל מקרה. רוב האמריקנים מגלים עניין בבחירות רק החל מספטמבר שאחרי הפריימריז, ועד אז הרבה יכול להשתנות. צפוי קרב בוטה בין טראמפ לקלינטון. נקי זה לא יהיה, וכדאי שהעימותים הטלוויזיוניים ביניהם ישודרו אחרי שהילדים הלכו לישון. לטראמפ יש הרבה שלדים בארון, אבל להילארי יש בתי קברות, והכל עומד לצאת החוצה. קדימה, למִקלטים ולמַקלטים.

בינתיים מומלץ לטראמפ לקרוא לקראת הבחירות את הביוגרפיה המצוינת של אנדרו ג'קסון. מן הסתם יתחיל לחשוב על מועמד לתפקיד סגן הנשיא; שמו של מרקו רוביו עלה יותר מפעם אחת השבוע.

ומלבד מורשת ג'קסון, המיליארדר בטח נזכר בימים אלה גם בדברים שאמר הנשיא החמישי ג'יימס מונרו: "הכבוד הלאומי הוא הערך הגבוה ביותר". טראמפ מבין את זה היטב. היו זמנים באמריקה, והוא מבקש להחזירם.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו