קפה נגלר: היה או לא היה

"היה או לא היה..." של אלכסנדר פן התנגן בראשי כל עת שצפיתי בסרטם המקסים של מור קפלנסקי ויריב בראל "קפה נגלר." היה, ברור שהיה, אלא שלא נשאר ממנו שריד וזכר. אבל אנחנו מורגלים בשכאלה, שלא נותר מהם שריד. במיוחד אם מדובר במוסד ששכן בברלין, במוריץ פלאץ, וטעם את נחת זרוען של בעלות הברית כולן – אנגלים ואמריקאים בהפצצות מן האוויר ורוסים בכתישה מסיבית מן הקרקע. ברור שנותר ממנו רק אפר ואבק.

בימי תפארתו היה הקפה הגדול, על שלוש קומותיו, מוסד בוהמייני לתפארת, שבו התארחו, לפי האתוס המשפחתי, ברטולד ברכט ופרנץ קפקא. גם אלברט איינשטיין נצפה שם. בידי המשפחה נותרו כלי אוכל מהודרים ש-N גדולה מתנוססת עליהם, כלי כסף מרהיבים וכמה גלויות מהתקופה ההיא, שבה נראה בית הקפה מבחוץ ומבפנים ושלט גדול מתנוסס על גגו בגאווה, ובו השם "קפה נגלר" מצוין 3 פעמים.

על סמך כל הדברים הללו יצאה מור קפלנסקי לברלין, כדי לבצע תחקיר ולצלם סרט דוקומנטרי על בית הקפה המשפחתי. סבתה של מור היא נעמי קפלינסקי, מפיקה ויוצרת דוקומנטרית, שלזכותה רשומים כמה מהמפעלים הגדולים של הטלוויזיה הישראלית, ובהם "עמוד האש," והיא ששומרת על הגחלת ומשמשת מעין זיכרון חי לתקופת הזוהר של הקפה, שהיה בידי המשפחה בין השנים 1909 – 1925, מועד עלייתם ארצה. סבתא נעמי מעניקה את אישורה לפרויקט – והוא יוצא לדרך.

עד כאן זהו לא יותר מסיפור נחמד, שרבים רבים כמותו קיימים בקרב משפחות יהודיות, ואולי אפילו מעט חיובי יותר: שכן משפחת קפלנסקי הצליחה למכור את הקפה ולצאת מגרמניה כשרכושה בידה, עוד בטרם עלו הנאצים לשלטון. אלא שמכאן תופסות התוכניות של קפלינסקי ויובל בראל טוויסט בעייתי: מסתבר, שלא רק שלא נותר שריד פיזי לבית הקפה ולבניין בו שכן, ומוריץ פלאץ נראית היום לגמרי אחרת משנראתה אז, אלא שגם אין איש שזוכר את הקפה, או ששמע עליו מאבותיו, או שקיים איזשהו רישום לגביו – למעט אזכור שולי על קטטה שפרצה בו. כל השכנים, וההיסטוריונים, ומנהלי המוזיאונים לתולדות העיר – לאיש אין בדל של זיכרון, או הוכחה, לקיומו של הקפה.

מה עושים? מור מאוד לא רוצה לאכזב את סבתה, והיא נוקטת בתכסיס מקורי ומעורר השראה: היא משכנעת את המרואיינים שלה להצטלם, כשהם כאילו נזכרים בקפה ובימיו הגדולים. היוצרים לא עובדים על הצופים: הכל נעשה מול המצלמה. כל אלה שהעידו שאינם זוכרים דבר על בית הקפה – נכנעים לבקשתה החיננית של היוצרת, ומדקלמים טקסט הפוך לחלוטין; לא מסתירים את האמת גם מנעמי קפלנסקי, והיא מודעת לחלוטין לעובדה, שהטקסטים שהושמו בפי העדים לכאורה – מופרכים.

התוצאה היא יצירה מקורית ומרתקת שמדגימה דווקא בשל פשטותה ושקיפותה נטולת היומרות את הרלטיביות של הזיכרון. היא מעלה, כאילו מבלי משים, נושאים עמוקים מאוד לדיון, הנוגעים בסוגיית הזיכרון האנושי, וחשיבותו של הדימוי על פני העובדות הממשיות. זה קצת מזכיר את סצנת הסיום של הסרט "טיטאניק," כשרוז (גלוריה סטיוארט) אומרת: "עכשיו אתם יודעים שהיה איש כזה, ג'ק דוסון (לאונרדו די קפריו) והוא הציל אותי בכל מובן שאדם יכול להינצל. אין לי אפילו תמונה שלו. הוא קיים עכשיו רק בזיכרון שלי." גם קפה נגלר היה קיים רק בזיכרון של נעמי קפלינסקי, ועכשיו, הודות לנכדתה, גם בסרט.