תחושת קלילות באוויר

שש שנים עברו מאז "צד א'", אלבום הסולו השישי של אסף אמדורסקי. שש שנים שבהן מילא את הנעליים הגדולות של אביו המנוח, בני אמדורסקי, במופע ובאלבום משותף עם ישראל גוריון ("שרים הדודאים"), יצר מוסיקה לקולנוע, הפיק עבור מוסיקאים אחרים והחל להתקרב ליהדות.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

בשנים האלה הלכה וגברה הסקרנות באשר לאלבום הסולו הבא של אמדורסקי ובאשר לכיוון האמנותי שאליו ילך בשלב זה של הקריירה שלו. בשבוע שעבר יצא לאור האלבום השביעי של אמדורסקי, "פה", ונראה שהוא נוצר במימד אחר של המציאות, כזה שמתעלם מכל התהליכים שעובר אמדורסקי ומאפשר לו עולם אחר לגמרי של דימויים, רפרנסים ואסתטיקה מוסיקלית. אין בו שינוי כיוון מאלבומי הסולו הקודמים, אלא עוד צעד בנתיב שהוא סולל לעצמו.

קצת יותר מ־37 דקות נמשך "פה". בפרק הזמן הקצר הזה מצליח אמדורסקי להעביר את המאזין מגוון די מרשים של חוויות ותחושות, גם אם כולן מנוסחות בדרך דומה. כבר אחרי האזנה ראשונה לאלבום, מתברר שה"פה" של אמדורסקי נוזלי וגמיש, כזה שמייצר מרחב השראה ויצירה חדש בכל רגע. את הכלי הזה, מפחיד מצד אחד ומלא אפשרויות מהצד השני, רותם אמדורסקי לטובת האלבום, ונדמה שברוב הזמן הוא גם מצליח להשיג בו שליטה.

יהיה כמעט מגוחך לדבר על שחרור שליטה והתמסרות להרפתקה נוכח האלבום המוקפד והמהוקצע (מעין סטנדרט קבוע בהפקה ובפוסט של אמדורסקי), אבל אי אפשר להתעלם מהוויתור שעשה אמדורסקי. הוא מוכן להתנסות ולטעות, הוא מוכן לסכן את הקרדיט האמנותי שלו (סיכון מחושב מאוד וקטן יחסית, אבל זה המון עבור איש של ניואנסים), הוא מוכן לאתגר את עצמו ואת המאזינים שלו.

זה לא שאמדורסקי סוגר דלת על העבר שלו ופוסע לעולמות חדשים, הוא עדיין מעודכן ואלגנטי, עדיין מחזיק בפאסון אניגמטי וסקסי וכמו תמיד - מדייק עד הפרטים הקטנים ביותר. החידוש הפעם, ואולי אפשר למצוא לכך רמז כבר בשם האלבום, הוא במקומות שמהם הוא שואב השראה.

האלבום נפתח עם "מגדלים", שמרפרר לצד הרוקיסטי של אמדורסקי, אבל מהר מאוד עובר לאלקטרוניקה אפלולית ב"שפה אחרת" וממשיך לגרוב לטיני ב"לשיר". לצידם אפשר למצוא גם את "שדות צהובים" האוורירי והמואר, ששוחרר כסינגל שני וזכה לשבחים. המנעד הזה מונח על עיבודים אלקטרוניים מינימליסטיים (שברובם מנוגנים על ידי אמדורסקי עצמו), שמזמינים את המאזין לקום ולרקוד. החידוש הזה, שמרגיש כאילו אמדורסקי החליט להקליל עם עצמו ועם הסביבה, הוא אולי הבשורה הגדולה באמת של האלבום הזה.