ראש קטן מלא תלתלים שחורים מציץ אלינו מבעד לגדר בית הספר. זה סוף היום, רגע לפני שהולכים הביתה, וסיגל שמחה לראות את לידיה, האם שמגדלת אותה, מחכה באוטו בכניסה לבית הספר. חייכנית, קופצנית, מתקדמת לעבר השער בקפיצות, כמו מתעמלת. לרגע אחד היא נבלעת בהמולת הבנות שמתגודדות ליד השער. רגע אחרי היא כבר מעמיסה את התיק הכבד אל תוך הרכב.
מיכל, אחותה התאומה, באה מייד אחריה. היא חוזרת לרגע לכיתה להחזיר את מגש העוגה שהביאה לחברות לקראת השבת. בשמלה כחולה מנוקדת היא רצה אל הרכב, מגלה בסוד שהגניבה פרוסת עוגה לסיגל, שלומדת בכיתה השנייה. סיגל צוחקת, ושואלת אותה אם אכלה משהו היום, כי היא צריכה לאכול משהו כדי להתחזק. ככה הן תמיד, תספר לידיה מאוחר יותר.
מיכל היא הרגישה, העדינה. בעלת נפש של אמן. כשנגיע הביתה היא תשוויץ בעבודות הקרמיקה שעשתה בחוג אמנות. סיגל היא ספורטאית מצטיינת, משתתפת בחוג התעמלות קרקע. לאחרונה למדה תרגיל חדש, ועכשיו היא מנסה להלך הפוכה, על הידיים.
כבר ארבע שנים שהן כאן, ביישוב ליד ירושלים. חיות בבית של לידיה ואלי (שמות הילדות וההורים בדויים), שני אנשי חינוך, שבחרו לגדל אותן כמשפחת אומנה. נוף של שקדיות פורחות נשקף מחלונות בית הקרקע המרווח, המוקף בחצר ירוקה. לכאן הן חוזרות בכל יום אחרי הלימודים, מכאן הן יוצאות לטיולים ולחוגים, ופעם בשבועיים נוסעות לשבת מלאה בבית של אמא.
יש להן שלושה אחים ביולוגיים וחמישה אחי אומנה. הבכור, הבן של לידיה ואלי, לומד בתיכון. הצעיר, הבן של אמן הביולוגית, שרה, הוא תינוק בן כמה חודשים. לכולם הן קוראות אחים, ללא הבדל.
הן הוצאו מהבית בגיל 4, אחרי ששרה הבינה שלא תוכל להעניק להן את מה שמגיע להן. בנה הבכור נשלח לפנימייה, והיא, בצעד אמיץ, הסכימה להעביר את התאומות למשפחת האומנה של לידיה ואלי, "כדי שיקבלו את כל מה שמגיע להן, בזמן שאני מנסה להתחזק".
באופן קסום הצליחו לידיה ושרה ליצור ביניהן קשר קרוב. כזה שמאפשר להן לקבל החלטות משותפות לגבי גידול הילדות כדי שהילדות יהיו מאושרות, למרות המציאות המורכבת.
בשבועות הקרובים אמור להיערך דיון בשיתוף הלשכה לשירותים חברתיים, מכון סאמיט והמשפחות, על חזרת הבנות לחיק אמן הביולוגית. אף אחד לא יודע בדיוק מתי, אבל לכולם ברור שמתישהו הן יחזרו אליה, לאחר שעברה הליך שיקום מוצלח.
• • •
שרה היא אישה יפה, מטופחת, בשנות העשרים לחייה. דיבורה שוטף, והיא מלאת שמחת חיים והחיוך לא יורד מפניה. "כשאני מדברת על הבנות אני בדרך כלל בוכה", היא אומרת בעיניים נוצצות, "אבל עכשיו אני רק בוכה בלב, כי מדברים על דברים טובים".
היא עלתה מאתיופיה כשהיתה ילדה. גדלה בדירת שני חדרים עם הוריה וחמשת אחיה. בגיל 19 נכנסה להריון במפתיע, ילדה את בנה הראשון ולא התגייסה לצבא. שלוש שנים אחריו נולדו סיגל ומיכל.
"לא חייתי עם אבא שלהם, הוא היה נוכח לא נוכח, אבל הייתי חייבת לצאת מהבית של אמא שלי. היה לי צפוף עם שלושת הילדים. קיבלתי דירת עמידר ביישוב בדרום, שני חדרים בלי סלון. עברתי לשם עם הילדים, אבל היה לי מאוד קשה לגדל אותם לבד. רציתי לאפשר להם לקבל הרבה יותר ממה שבאותו רגע יכולתי להעניק".
היא פנתה ללשכת הרווחה המקומית, ובתחילה קיבלה סיוע של סומכת, מטפלת שמגיעה הביתה ועוזרת בניהול הבית. "הבן הגדול היה במועדונית אחרי הגן, ואני עבדתי כמזכירה עד הצהריים, אז הבנות היו מגיעות הביתה, וגם הסומכת. אבל הרגשתי שזה לא זה. שמגיע להם יותר.
"שלחתי את הבן הגדול לפנימייה, והוא היה בא הביתה בכל שבת שנייה. ואז העובדת הסוציאלית הציעה לי להוציא את מיכל וסיגל לאומנה. מייד סירבתי. השתגעתי. אמרתי לה, מה פתאום, למה שייקחו אותן?
"אחרי כמה שבועות הבנתי שעדיין מאוד קשה לי, ולמרות שלא יכולתי לשאת את המחשבה שייקחו אותן, הסכמתי. הבנתי שזה בשבילן".
היא בוררת את מילותיה, מנסה להסביר איך עשתה את הבלתי אפשרי. איך היא מתמודדת עם רגשות האשם, שלא הצליחה להעניק לבנותיה מה שמגיע להן, ומצד שני גאה שהסכימה לפתרון זמני, שייתן להן את כל מה שהן זקוקות לו, עד שהיא תשוב ותעמוד על רגליה.
"היה לי מאוד קשה להבין שזה מה שהבנות שלי צריכות, אבל עם כל הקושי, הסכמתי. לא סיפרתי לאף אחד מהמשפחה שלי שאני מתכוונת לתת אותן. ידעתי שאם אני אספר, הם יגידו לי לא לעשות את זה. התמודדתי עם הכל לבד.
"שאלו אותי אם אני רוצה שישלחו אותן לשתי משפחות, אבל היה ברור לי שלא. ביקשתי רק שזו תהיה משפחה דתית, כי תמיד רציתי חינוך דתי. אני לא התקבלתי לחינוך דתי כילדה, כי לא היה כזה באזור שלי, אבל הבנתי שלפחות לבנות שלי אני יכולה להקנות את הערכים האלו".
• • •
כמה חודשים לפני כן, לידיה ואלי ישבו בסלון ביתם וחשבו איך יוכלו לעשות טוב בשביל מישהו אחר. "הבנו שאנחנו אוהבים ילדים ורוצים ילדים. יש לנו בית שמח, ויש לנו המון סבלנות, וחשבנו על הדבר הזה, של אומנה".
טון דיבורה של לידיה נעים, רהוט. פניה עדינות, שיערה אסוף מתחת למטפחת גדולה. "אנשים לא כל כך יודעים מה זה. בסרטים מדברים על ילדים שהוצאו מהבית על רקע אלימות, הזנחה נוראה, תיאורים קיצוניים, וצריך להבין שזה לא תמיד ככה. לפעמים יש מצוקה שהמשפחה נקלעת אליה, ולא יכולה להמשיך להגן על הילדים, והכי טוב לילדים שייצאו לאומנה, למשפחה אחרת, כדי שיהיו מוגנים. והחלטנו ללכת על זה, לעזור לילדים של אחרים".
הם פנו לברר פרטים על משפחות אומנה והגיעו למכון סאמיט, שמפעיל שירותי אומנה לילדים מאזור ירושלים והדרום. הילדים, עד גיל 18, הוצאו מחזקת הוריהם לאחר שעברו התעללות או הזנחה.
לידיה ואלי ידעו שהם מוכנים לפתוח את ביתם ומשפחתם כדי להעניק משהו אחר למשפחה אחרת. "מההתחלה, כשדיברו איתנו על אומנה, הילדים שלנו היו חלק מהתהליך", מספרת לידיה. "הגיעו ממחלקת הרווחה לבדוק אם אנחנו מתאימים מבחינה בריאותית, יכולת פרנסה וכדומה, עשו לנו מבדקים מאוד מדוקדקים.
"בחלק מהבדיקה באו לעשות שיחה עם הילדים, ובפרץ אנרגיה מאוד רגיש של הילדים, הם אמרו שלא אכפת להם לקבל בן, בת, צבע אחר, אפילו תאומים. ואנחנו ישבנו בצד על הספה, חשבנו איזה מצחיקים הם, מה פתאום תאומים.
"עד שהגיע הטלפון מהמכון, שאמר שיש תאומות בנות 4 שמחכות לאומנה. זה נראה לנו קצת אקסטרים, לקחת שתי בנות ביחד, אבל הבנו שזה יכול להיות יותר קל בשבילן, להגיע לבית שבו הן לא יהיו לבד. שהן יכולות לתת כוח אחת לשנייה. שהן יוכלו לישון ביחד באותו חדר, להיות שותפות לכל. והסכמנו".
כשבוע לאחר שיחת הטלפון ההיא, שרה פגשה את לידיה ואלי במכון בירושלים. המפגש נועד לאפשר לשני הצדדים להכיר זה את זה ולהביע הסכמה להמשך ההליך.
"לא הפסקתי לבכות", שרה משלבת את אצבעותיה ונלחמת בדמעות שלא יפרצו שוב. "ידעתי מה הולך לקרות, ידעתי שזה אומר שהילדות לא יהיו איתי יותר, אבל הייתי צריכה להיות חזקה.
"לידיה ואלי מצאו חן בעיניי. הם נראו לי אנשים טובים, עם ערכים. לידיה ראתה שאני עצובה וקשה לי, ובסוף המפגש היא חיבקה אותי חזק חזק ואמרה לי שלא אדאג, שהיא מבטיחה שהכל יהיה בסדר. מייד הרגשתי את החיבור הזה, את הקירבה. ידעתי שאני יכולה לסמוך עליהם".
לידיה: "כשהעובדת הסוציאלית שאלה את שרה אם היא רוצה לומר לנו משהו, היא אמרה שיש לה קליטה טובה לאנשים, ושהיא רואה שאנחנו אנשים טובים. זה היה מאוד מרגש. היא נתנה לנו את ברכתה כבר מההתחלה".
כמה ימים אחרי המפגש בין ההורים, לידיה ואלי הלכו לראות את הבנות בגן. "ראינו אותן מרחוק, בלי שהן יידעו מי אנחנו ומה אנחנו. התאהבנו מייד, הן היו שובות לב. צחקניות, חמודות, כיפיות כאלו.
"אחר כך הגענו כמה פעמים ליישוב שלהן בשעות אחר הצהריים, לשחק איתן בגינה הציבורית, עם הסומכת. לאט לאט התקרבנו. התחלנו להביא את הילדים שלנו, כדי שיכירו גם אותם. סיגל ומיכל באו אלינו הביתה, להכיר את הבית".
במקביל, שרה החלה לטפטף לבנותיה שבקרוב אולי ייסעו למשפחה אחרת. "מכרתי להן את זה טוב, אמרתי להן שיהיה להן חדר משלהן, שהן כבר לא יישנו איתי באותה מיטה. שיהיו להן משחקים, וצעצועים, ואנשים טובים שישמרו עליהן.
"הן שמחו, חשבו שהן כאילו נוסעות לחופשה. לידיה ואלי הביאו לנו תמונות של המשפחה שלהם, עם השמות של כל הילדים שלהם, ואני הייתי מקריאה לבנות, כדי שיכירו אותם. ניסינו לעשות את זה בצורה שתהיה להן הכי קלה, אפילו שזה לא קל בכלל".
• • •
בקיץ לפני ארבע שנים עברו התאומות לגור אצל לידיה ואלי. במזוודה גדולה, ששרה קיבלה כמה ימים לפני כן מלידיה, היא ארזה להן ציוד מהבית. כמה בגדים פשוטים, פיג'מות וכמה משחקים שקיבלו במתנה מהסומכת.
לידיה: "נסעתי עם אלי ליישוב והמתנו למטה ברכב. שרה ירדה עם שתיהן. היא נתנה לי אותן ביד, וחגרנו אותן ברכב. התחבקנו, הבטחתי לה שאני אשמור עליהן. היא אמרה לי שהיא יודעת.
"תמיד חושבים על מפגש מסירה אלים כזה, של דרמה. כאן היתה המון אהבה. שקט. היה מאוד רגוע, למרות שאני בטוחה שאצל כל אחת מאיתנו היתה סערה בלב".
שרה מחייכת. "אחרי שנסעתם בכיתי המון, היה לי מאוד מאוד קשה. לא סיפרתי לאף אחד, דיברתי רק עם העובדת הסוציאלית שלי, פרקתי בפניה את הכל. אבל ידעתי שאני עושה את מה שנכון בשביל הילדות.
"אחרי כמה ימים סיפרתי לקרובת משפחה שלי, שסיפרה למישהו, עד שסיפרו לאמא שלי. היא שאלה אותי למה לא אמרתי לה, למה לא ביקשתי עזרה. אמרה שהיא היתה מגדלת אותן. אבל אני כל הזמן אמרתי לעצמי, ולהם, שאם הייתי מספרת להם, המצב של כולנו היה עוד יותר גרוע".
משפחת האומנה. "הילדים שלנו היו חלק מהתהליך", אומרת לידיה // צילום: מירי צחי
כשהרכב המשפחתי של לידיה ואלי עצר בחניית ביתם, סיגל ומיכל ביקשו מהם לחגוג יום הולדת.
"אמרנו לעצמנו שזה מאוד מתאים, כי זה סוג של התחלה חדשה", מספרת לידיה. "אכלנו צהריים, הילדים שלנו הביאו להן מתנות קטנות, בועות סבון, בלונים. הכנו להן זר לראש ועוגה, והרמנו אותן על הכיסא, כל אחת בתורה. וכולם שיחקו והיה נורא כיף, נורא מרגש.
"ואז עשיתי להן מקלחת, והלכנו לישון, והיה משבר גדול. הן רצו את אמא. מאוד". היא משתתקת לדקה ארוכה, ושרה שוב עוצרת את הדמעות.
"הן בכו מאוד, שתיהן. ואנחנו יושבים איתן במיטה, ובוכים יחד איתן, כי אי אפשר להתקשר לאמא. במיוחד בתקופה הראשונה משתדלים פחות להיות בקשר, כדי ליצור מעבר נקי.
"אמרנו להן כל הזמן שהכל יהיה בסדר, ואנחנו איתן, עד שהן נרגעו ונרדמו. וככה היה במשך שבועות. בימים הן היו מלאות חיים, שובבות, נהנו מאוד, והלילות היו קשים ומלאי געגועים. לאט לאט הן התרגלו. היתה לנו הדרכה צמודה, התייעצתי כל הזמן מה להגיד, ואיך".
רק אחרי שלושה שבועות הורשו התאומות לפגוש את אמן במרכז קשר, תחת פיקוח של עובדת סוציאלית. שרה: "נפגשנו לשעתיים, וזה ממש מעט זמן. את רק רוצה להיות כמה שיותר עם הילדות שלך, לשחק איתן, לשמוע אותן, ואז צריך להיפרד, ואת בוכה, והן בוכות, וזה המון בלאגן", היא מתכווצת.
"ואיך שאת חוזרת הביתה, את לוקחת אוויר של דמעות ולא מפסיקה לבכות.
"גם אבא שלהן היה מגיע למפגשים כדי להיות איתן. שאלו אותי אם אני מעדיפה שכל אחד מאיתנו יפגוש אותן בנפרד, ואני העדפתי שלא. שלא נבזבז זמן שבו אנחנו יכולים להיות איתן, ושהן יראו שאנחנו בקשר טוב, בדיוק למענן".
מאז, הבנות פגשו את אמא שלהן פעם בשבועיים, באמצע השבוע. "היה חשוב לנו שיידעו מי היא", אומרת לידיה. "הכל היה באישור הרווחה, אבל היינו מסכמות על זה בינינו, עם המון הבנה והכלה.
"בהתחלה הן היו נבוכות לדבר לידי על אמא. כאילו פחדו להגיד לי שהן אוהבות אותה, כדי שלא איעלב. כשנפגשתי עם שרה, כדי לקחת אותן או להביא אותן, הייתי יושבת בצד ורואה אותן הולכות הצידה ולוחשות לה שהן אוהבות אותה.
"עד שדיברתי איתן על זה, אמרתי להן שזה בסדר, שככה זה צריך להיות, ושאני ואמא בקשר טוב, ואף אחת לא נעלבת. מאז הן שמות הכל על השולחן. הן יודעות שאני מאוד אוהבת את אמא שלהן, וטוב לי לשמוע שהן אוהבות אותה ושהן אומרות לה את זה".
יום אחד באו שתיהן ללידיה ואמרו לה שפיצחו את הקוד. שלידיה היא אמא ששומרת עליהן ומגדלת אותן, ושרה היא אמא שילדה אותן. ולכל אחת יש את התואר שלה. שרה ויצחק הם אבא ואמא, לידיה ואלי הם לידיה ואלי. הכי פשוט שיש.
"מעולם לא ביקשתי מהן לקרוא לי אמא", אומרת לידיה. "יש להן אמא. זה קצת מצחיק, כי להורים שלי הן קוראות סבא וסבתא.
"היתה שיחה בבית הספר על קיבוץ גלויות, ופתאום סיגל, שהיא כהת עור, אומרת שסבא וסבתא שלה באו מאירופה. המנהלת חשבה שהילדה מפנטזת, עד שהבינה שהיא מדברת על ההורים שלי.
"הן אולי קטנות, אבל יודעות שכרגע אמא שלהן לא יכולה לטפל בהן ולכן אנחנו מטפלים בהן. גם לי זה מאוד מתאים שהן לא קראו לי אמא, כי גם אני חושבת שילד צריך לדעת שאמו אוהבת אותו והיא בשבילו, והיא לא מוותרת עליו".
• • •
כמה שבועות אחרי שהבנות עברו לגור עם לידיה ואלי, שרה פגשה את אביב, מי שהיום הוא בעלה ואבי שני ילדיה הנוספים. "זה היה מצחיק, כי הוא מייד אמר, נו, אנחנו ביחד, תביאי את הילדות הביתה. למרות שמאוד התגעגעתי אליהן והיה לי קשה, אמרתי לו שלא אטרטר אותן. שרק אחרי שאדע שאני מסוגלת להעניק להן את כל העולם, אנסה לבקש מהרווחה לזרז את החזרה שלהן הביתה".
לפני כשנתיים, שרה ואביב נישאו. סיגל ומיכל היו בחתונה. גם לידיה ואלי. קצת אחרי החתונה נולד לשרה ולאביב תינוקת. לא מזמן נולד התינוק.
"הן מאוד רצו שיהיו להם עוד אחים ממני", מחייכת שרה. "מאוד שמחו עם זה. סיגל ידעה שאני בהריון עוד לפני שסיפרתי, ראתה שיש לי בטן קטנה. ככה היא, יודעת מה עובר על כל אחד עוד לפני שהוא אומר. הן מאוד רגישות".
עכשיו הן כאן, בבית של לידיה ואלי. בחדר שלהן, שהוא רק שלהן, שתי מיטות נושקות זו לזו בצורת ר'. סיגל פותחת את המגירות בארון, מסדרת אותן. מגירה לנעליים, שתי מגירות לביגוד, מגירת משחקים, מעליהן מדפים־מדפים של ציוד ובגדים נוספים.
על הקיר לוח שעם מלא בתמונות משפחתיות. תמונה של שתי האחיות בשמלות חג לבנות, סבתא שלהן אוחזת אותן כשהן תינוקות, אמא שרה איתן ועם שלושת אחיהן. "תראי, יש לנו אחות לבנה לגמרי, כי אבא שלה לבן", צוחקת סיגל. "ואמא יפה, נכון?"
חמשת הבנים הביולוגיים של לידיה ואלי מייצרים נורמליות. כולם בוגרים מהן, ומתייחסים לשתי הילדות שבבית כאל אחיות לכל דבר. רבים איתן מסביב לשולחן השבת, מתווכחים מי יושב איפה ברכב, אבל הם גם משחקים ביחד וקוראים זה לזה "אחי" ו"אחותי".
"אני מרגישה שלמשפחה המורחבת יש תפקיד מאוד משמעותי באומנה. הבנות הפכו להיות חלק מהמשפחה, וחלק מההצלחה במקרה שלנו זה הביחד הזה, שיש להן עם האחים. והן עושות כל מה שהם עושים ואני יכולה גם לכעוס עליהן כמו שאני כועסת על כל אחד מהילדים, לא משהו שונה. התנהלות של משפחה".
חזקות ביחד. "ידעתי שאני יכולה לסמוך עליה", מספרת שרה // צילום: אפרת אשל
בחודשים האחרונים הן מגיעות לשבתות שלמות בבית של שרה ואביב, משישי עד מוצאי שבת. בתיק גדול הן אורזות סימנים קטנים מחיי היום יום שלהן, שאותם יביאו לבית אמא. בגדי שבת שלידיה קנתה, כלי רחצה, פיג'מה, ספרים, משחקים.
"הן כל הזמן אומרות שיש אצלם משחקים מעניינים", שרה מחייכת. לפעמים יעבירו מחברת קשר מבית הספר, הודעות פורמליות מהלימודים או החוגים, דברים שיכולים להכניס את אמא שלהן לחיי היום יום הרחוקים ממנה. נפרדות מהאחים בחיבוקים, ונוסעות עם לידיה ואלי לעיר במרכז הארץ, שם שרה לוקחת אותן ליישוב שבו היא מתגוררת בדרום.
אחרי שבת בחיק המשפחה הביולוגית, הבגדים שוב נארזים, המשחקים נאספים, והילדות חוזרות עם לידיה ואלי בחזרה לבית שלהם. שתי משפחות, שני בתים.
כשלידיה מבשלת משהו טעים, סיגל ומיכל מחמיאות, ומייד מסייגות: "גם אמא שלנו מבשלת טעים". לאחרונה הן נטשו את מטעמי המטבח האתיופי, כמו הפטפט (פירורי לחם ביוגורט וגבינת שמנת) ואת האנג'רה (לחם שטוח) לטובת תפוחי אדמה ומרק ירקות. "הן קצת השתכנזו בטעמים", מתנצלת לידיה, ושרה צוחקת, "אל תדאגי, אני עוד אחזיר אותן למאכלים שלנו".
היא מראה לי תמונה של הבנות, שצולמה בשבת בביתה. צמות ארוכות מקיפות את ראשן, נבלעות לתוך צורה של לב, שהיא יצרה בשיערן בסבלנות רבה. "אני לא יודעת לעשות צמות כאלו", לידיה מחייכת. "כשהן מבקשות דברים כאלה, אני אומרת להן שיחכו עד שיפגשו את אמא, כי היא יודעת הכי טוב".
החלטות גדולות, למשל טיפולים רפואיים, שרה ולידיה מקבלות ביחד, הן משוחחות בטלפון בתדירות גבוהה. על ענייני היום יום - חוגים, חברויות, בתי ספר - לידיה ואלי מחליטים לבד.
"כשהן התחילו ללמוד בבית הספר, שאלו אותנו אם אנחנו רוצים שיהיו באותה כיתה, או שיפרידו ביניהן", מספרת לידיה. "התייעצתי עם שרה. היא אמרה שזו התלבטות קשה מדי, ושהיא נותנת לי להחליט. אני החלטתי שאני לא רוצה שהן יהיו שתי השונות של הכיתה, שתי ילדות האומנה, עם צבע עור שונה, אלא שלכל אחת יהיה את העולם שלה בכיתה משלה. זה נראה לי הכי נכון, שכל אחת תתפתח לפי האופי שלה, שהן לא יסחבו אחת את השנייה על הגב. וזה עובד טוב בינתיים".
• • •
ויש גם ויכוחים. בפסח לפני שנתיים שרה קיוותה שהבנות יבואו הביתה לחג, אבל ברווחה חשבו אחרת. "ישבתי וחיכיתי, ופתאום מודיעים לי שזה לא מתאים שהן יבואו. ואני רציתי את כל המשפחה שלי ביחד, היה ברור לי שהן יבואו. נורא כעסתי.
"התקשרתי ללידיה וצעקתי עליה. לא האשמתי אותה, אבל אמרתי לה שזה לא הוגן. שתיכננתי שכל המשפחה תהיה, והכנתי, והתרגשתי, ואני לא מבינה למה לא נותנים לנו להיות ביחד. כל המצב הזה נורא הכעיס אותי".
לידיה: "היו כעס, ועצבים, ואכזבה גדולה, שהבנתי אותה מאוד. אבל אחרי שדיברנו, מצאנו פתרון. הן לא באו לשרה לליל הסדר, אבל סיכמנו שהן יבואו אליה אחרי החג. זה היה פתרון ששתינו מצאנו ביחד, הבאנו אותו מול הרווחה, והם אישרו".
גם על הבדלי התרבות בין שני הבתים לקח לבנות זמן לגשר. אצל לידיה ואלי מנהלים אורח חיים דתי. שרה ואביב אינם דתיים. רק לאחרונה החלו לשמור שבת.
"פעם הן חזרו משבת אצל אמא שלהן, ולחשו לי שראו טלוויזיה במהלך השבת", לידיה מחייכת. "מיכל כאילו התנצלה, שהיא ביקשה לראות וקיבלה. היתה להן תחושה מוזרה שהן עשו את זה, זה בילבל אותן.
"אלי אמר להן שכשהן אצל אמא, אז אמא היא המחליטה, וכשהן כאן, אז אנחנו מחליטים, ובזה הוא שיחרר אותן מהלחץ. זה היה קצת יותר קל כשבהמשך שרה ואביב החליטו לשמור שבת. אבל גם לנו וגם לשרה יש מספיק ביטחון עצמי כדי לדעת שמה שקורה אצלה זה אצלה, ומה שקורה אצלנו זה אצלנו. ואלה החיים, הבתים הם שונים.
"התהליך הזה של האומנה נתן לנו הרבה תובנות חדשות לגבי הורות ואהבה. יש שיר שהולך איתי מאז שאני נערה, של להקת פוליס - 'אם אתה אוהב מישהו, תשחרר אותו'.
"אני רוצה לשבור את הסטיגמה הזו, שאנשים שנאלצים לשלוח את הילדים למשפחות אומנה הם לא טובים. רוצה שאנשים יבינו שההורים האלו אוהבים את הילדים ולכן מוכנים לשחרר אותם, כדי שיצליחו.
"אנחנו מאמינים שאדם לא חי רק לעצמו, והמציאות מחייבת אותנו לסוג של מסירות נפש, שבה האדם עושה משהו גם למען האחר. אחרי שהבנות כבר היו אצלנו, פתאום ירד לנו האסימון לגבי התיאוריה של 'תעביר את זה הלאה'. כשאתה עושה מעשה טוב, ומעביר אותו הלאה, העולם מתרחב.
"ההורים שלי ניצולי שואה, ואבא שלי חי שלוש שנים אצל משפחת אומנה נוצרית. ההורים שלו שלחו אותו למשפחה מדת אחרת, מאזור אחר לגמרי, כדי להגן עליו. ופתאום, אחרי המון שנים, אנחנו עושים בדיוק את הדבר שהציל את אבא שלי בשואה. עכשיו הלפיד כאילו עבר אלינו.
"וכדי לעשות את זה לא צריך להיות הורים מושלמים, או בזוגיות מושלמת, אלא להיות נורמליים, עם לב רחב ויכולת לקבל הנחיה נכונה".
שרה: "אני חושבת שאנשים צריכים לדעת לא לפחד לשלוח את הילדים לתקופה זמנית אם הם במצב קשה. עם כל הקושי, וזה מאוד קשה - זה למען הילדים. לתת להם משהו שאין להם, אם זה מבחינה כלכלית או רגשית, עד שמסתדרים".
לידיה מניחה את ידה על זו של שרה. "המעשה שעשית הוא מופת לאהבה שלך את הבנות. כי אם היית אוהבת רק את עצמך, לא היית מוכנה לשחרר. הרי זה מעשה לא רציונלי. אדם חזק יודע לבקש עזרה. אדם חלש לא נותן שיראו שהוא במצוקה.
"וכולנו מתמודדים עם זה. כולנו חסרים, וכולנו צריכים עזרה במקומות שונים ובסיטואציות שונות בחיים. וזו הגבורה האמיתית - לבקש עזרה. תהליך אומנה טוב הוא כזה שבסופו הילדים יחזרו לבית של אמא, וזה יקרה גם כאן".
• • •
מאוחר יותר, כשאנחנו לבד, לידיה לוקחת נשימה עמוקה. ההבנה שלא ירחק היום שבו ישובו הבנות לבית אמן מכה בה, ערבוביה של שמחה על חזרתן לנורמליות ושל כאב הפרידה והגעגועים.
"יש בי שמחה גדולה שהן הולכות לחזור לאמא שלהן, כי אין דבר גדול יותר לילד מהידיעה שאמא שלו אוהבת אותו ורוצה אותו. לכולנו ברור שזה הדבר הכי טוב לבריאות הנפשית שלהן. אני, אלי והילדים נכאב ונתגעגע, ונצטרך להיעזר בשכל הישר שלנו, באנשי מקצוע ואחד בשני, כדי להתמודד עם זה".
תשמרו על קשר עם הבנות?
"זה יהיה תלוי בהן. נוצר בינינו קשר מאוד מיוחד, ויכול להיות שיהיה טבעי עבורן לשמור על הקשר הזה. יכול להיות שלא. אני לא יודעת מה הן חושבות על ארבע השנים שהן היו איתנו, כי מבחינתן זו היתה תקופה טראומטית, כשהן בלי אמא שלהן. אולי הן לא ירצו להיזכר בזה בכל פעם שהן מדברות איתנו.
"הן ילדות עם המון עוצמה, שראו משפחה נורמטיבית, ואני מאמינה שזה מילא אותן בהמון כוחות. אנחנו כל הזמן אומרים להן כמה הן חכמות, וחזקות, ומוכשרות.
"אנחנו נצטרך לתת מקום לכל אחד לבטא את הרגשות שיצוצו ויעלו, ונמצא את הדרך להתמודד עם זה. יש לנו אמונה גדולה בטוּב של בני אדם ובכוחות של בני אדם, ואנחנו יודעים שלא הכל בשליטתנו.
"בשבועות האחרונים התחלנו לדבר עם הבנים על זה שבשלב מסוים הן יחזרו הביתה. מצד אחד, הם שמחו בשבילן. מצד שני הם מאוד מצטערים, כי הם רואים בהן אחיות לכל דבר. הן ממלאות את הבית בהרבה שמחה ואור. שאלנו אותם, אם היינו צריכים לעשות את זה שוב, אם הם היו מסכימים, בידיעה שבסוף התהליך הילדים חוזרים הביתה. הם אמרו שכן.
"זה מחזיר אותי לשיר של פוליס: אם אתה אוהב מישהו, שחרר אותו. זה קורע, אבל זה ככה. זו ההגדרה של אומנה, וידענו את זה מראש. אבל זה לא יהיה קל".
batchene@israelhayom.co.ilאומנה בישראל: דרושות משפחות
בישראל חיים כיום כעשרת אלפים ילדים שהוצאו מבתיהם, מתוכם כ־2,500 שוהים אצל משפחות אומנה, וכ־7,500 שוהים בפנימיות. משרד הרווחה מעמיד לרשות משפחות האומנה משאבים שונים וליווי מקצועי לאורך כל התהליך. המשפחות מקבלות מענק חודשי, ליווי צמוד של עובדת סוציאלית ופעילויות טיפוליות קבוצתיות וקהילתיות עבור המשפחה והילדים.
"למרבה הצער, הפניות להשמת ילדים מתרבות, ואין מספיק משפחות אומנה", אומר יוני בוגט, מנכ"ל מכון סאמיט. "אנו מחפשים בית לתינוקות, לאחים, לילדים עם צרכים מיוחדים ולילדים מכל הצבעים והמינים - כולם מתחת לגיל 18 וממתינים להיקלט במשפחות אומנה".
המעוניינים לשמש משפחת אומנה לילדים מוזמנים ליצור קשר עם מכון סאמיט בטלפון 02-5631350 או באתר המכון: www.summit.org.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו