אירופה לא תתעורר גם הפעם. בדיוק כפי שלא הסיקה את המסקנות המתבקשות לפני ארבעה חודשים בפיגוע המשולב בפאריס, כך ניתן להעריך שלא ישתנה דבר גם הפעם, אחרי הפיגועים הקטלניים בבריסל. אלפי פליטים מוסלמים, כולל מהגרעין העוין והאכזרי ביותר, המשיכו לשטוף את היבשת גם בארבעת החודשים האחרונים, וככל הנראה הזרימה תימשך גם בחודשים הבאים.
גורמים רבים בימין הביעו השבוע תקווה, אחרי הבעות הצער המתבקשות, שאירופה תתפכח. שמשהו ישתנה בתפיסת עולמה המעוותת המסרבת להכיר באותם גורמים בתוכה, שאמנם אוחזים באזרחות אירופית, אבל אינם שותפים לערכים האירופיים כלל וכלל.
ההפך הוא הנכון, הם בזים להם, שונאים אותם, מעוניינים להכריתם מעל פני האדמה. אבל אירופה ישנה, וכנראה תמשיך לישון. שום שינוי לא צפוי כל עוד שדרת ההנהגה הנוכחית היא האוחזת בהגה השלטון. מגרמניה ועד בלגיה וצרפת, לוקה אירופה במשבר מנהיגות חמור, המזכיר את רפיסות ההנהגה בשנות ה־30 של המאה הקודמת.
אחרי הפיגועים ב־11 בספטמבר סימן הנשיא דאז ג'ורג' בוש את האויב של האומה האמריקנית. אם ניהל מלחמה מוצלחת או לא זה כבר סיפור אחר, אבל לפחות ידע להגדיר את האויב.
מכל מסיבות העיתונאים, הבעות הצער והתקווה שלעולם לא עוד, שנשמעו השבוע על ידי בכירי הממשל האירופי, נעדרה עובדה פעוטה זו. איש מהם לא הגדיר את האויב הניצב מולם. כיוון שכך, ההערכה כי לא יוכלו לנצחו - היא בלתי נמנעת. כך נראים חיים בהכחשה.
גם בישראל, מדינה המנוסה בטרור, יש כאלה הזקוקים לניעור. גם פה יש כאלה החיים בהכחשה. מבט חטוף במטר התגובות הפוליטיות אחרי הפיגוע השבוע, בין מימין ובין משמאל, נראה זהה.
מנתניהו ועד הרצוג, ומהבית היהודי עד מרצ, דיברו על הצורך במאבק הנחוש בטרור האיסלאם הרדיקלי, מילים שאגב לא משמיעים בבירות האירופיות גם בימים אלה.
אבל כשמדייקים בלשון ההודעות רואים תהום הפעורה בין הצדדים. בעוד בימין מנסים לכרוך את הטרור של בריסל, פאריס ואיסטנבול עם הטרור של ירושלים, עזה וגוש עציון, בשמאל יש מי שמנסה לנתק את ההקשר. בכלל נראה שהטרור באירופה מקשה מאוד על מפיצי תיאוריות הנסיגה. פעם אחר פעם מסרבת המציאות ליישר קו עם טענות הכיבוש והעוני שהם משמיעים בעשרות השנים האחרונות.
זה התחיל בנסיגה מעזה, שהוכיחה כי אין כל קשר בין האחיזה הישראלית בשטח לבין רצון האוכלוסייה לבצע מעשי טרור. או אז החלה תיאוריית העוני והמצוקה. היה די בזה כדי להסביר בדוחק את הפיגועים בירושלים ובצומת גוש עציון, אבל איך ניתן להסביר את הפיגועים בפאריס ובבריסל? הרי האוכלוסייה הערבית חיה שם בשפע שמעולם לא היה לה.
אלא שגם על המשוכה הזאת דילגו השבוע בקלות: הם פשוט הסבירו שאין קשר בין המקרים. כאילו המניעים של דאעש ואל־קאעידה שונים בתכלית מאלה של חמאס ופת"ח. שם זה בגלל קיצוניות איסלאמית רדיקלית, ופה זה בגלל מניעים אחרים לחלוטין הקשורים לאשמתה של ישראל. פשוט מאוד.
המרד בליכוד
השבוע נפלה הקואליציה פעם נוספת כאשר הצעת חוק אופוזיציונרית אושרה במליאה ברוב קולות. לא משהו שלא קרה כבר בעבר עם קואליציה הנשענת על 61 ח"כים בלבד, אבל בכל זאת משהו שונה היה במקרה זה. לא עוד ח"כ שלא שם לב או אורן חזן שעושה דין לעצמו ועוזב את המשכן בלי להתקזז. הפעם מדובר בהפסד כתוצאה ממרד. שני ח"כים מהליכוד, אברהם נגוסה ודוד אמסלם, מוחים על כך שהממשלה לא מעלה את שארית עולי אתיופיה ומסרבים להצביע עם הקואליציה.
החוק המתבקש שיזם ח"כ יואב קיש, שיקשה על V15 לפעול בבחירות הבאות באמצעות גיוס כספים מאסיבי מחו"ל, לא הובא להצבעה בגלל שני הח"כים מהליכוד והחשש כי לא יושג הרוב הדרוש. בישיבת הסיעה האחרונה נזף נתניהו בשני הח"כים ואמר כי איש לא יכול לעשות שבת לעצמו, אבל השניים כרגע בשלהם.
האחדות על האש
ועם או בלי קשר להתנהלות הקואליציה ודווקא רגע לפני שהכנסת יוצאת לפגרה ארוכה עד אחרי יום העצמאות, שוב נישא ריח ממשלת האחדות באוויר. כלום עוד לא סגור וייתכן שגם הפעם לא ייצא דבר, אבל המגעים בנושא התחדשו. ככל הידוע, טרם התקיימה פגישה בין ראש הממשלה ויו"ר האופוזיציה, אבל כל מה שבדרך לשם מתרחש בימים אלו.
בקרוב יצטרך הרצוג להחליט לאן פניו. המגעים עם חברי מפלגתו לגבי מועד הפריימריז לראשות המפלגה לא מתקדמים בקצב שציפה, ובמקרה שלא יהיו הסכמות עשויה כניסה לממשלה להפוך לדרך המילוט היחידה שלו. הסקרים האחרונים לא עושים חסד עם יו"ר המחנה הציוני, והם עשויים להקשות את המהלכים הפוליטיים הפנימיים המתוכננים.
ליברמן נזכר בימין
רבים תהו מדוע היה דחוף לליברמן השבוע לעשות "אאוטינג" להצעה עלומה של יו"ר ש"ס, אריה דרעי, להיכנס לממשלה, ולנצל את ההזדמנות להציג שורת דרישות לכך. האם מדובר באיתות כי הוא מוכן לפתיחת מו"מ, או להפך, שרשימת הדרישות הבלתי אפשרית נועדה לקבור סופית את האפשרות.
נכון לעכשיו, נראה שהאפשרות השנייה קרובה יותר למציאות. ליברמן זיהה שהקו שבו החל נתניהו ובו ימשיכו בצמרת הליכוד - להציג אותו כמי שחבר לשמאל - לא ייפסק גם כשתתחיל מערכת הבחירות לכנסת, אפילו אם זה יקרה בעוד שלוש שנים. הוא חושש שהמסר בסופו של דבר יחלחל. שמצביעיו, רובם ככולם אנשי ימין, יפנימו שלא משנות דעותיו אם בסופו של דבר יהיה הוא זה שיפיל את שלטון הימין.
לכן היה לו חשוב למצב את עצמו כאיש ימין מובהק וכאיש עקרונות שלא המתיחות האישית עם נתניהו היא שמוליכה את צעדיו, אלא שיקולים ענייניים ובלתי אמצעיים. עכשיו רק צריך לראות אם מישהו באמת האמין לו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו