זה לא היה משחק גדול, בטח שלא במושגי היריבות של הפועל ירושלים והפועל ת"א, אבל הניצחון של האלופה הערב (א') בארנה, 67:72, אולי סימן עבורה התחלה לדרך חדשה במסע לשמירת התואר.
המשחקים בין שתי האדומות סיפקו לאורך השנים אקשן, תשוקה ואווירה חמה ועוינת. אבל לאורך שלושה רבעים קיבלנו הופעה מאכזבת של שתי הקבוצות, שהציגו כדורסל שלילי וחסר חדוות משחק. דני פרנקו העלה לראשונה העונה את רפי מנקו בחמישייה במקומו של יותם הלפרין, אבל מי שבלט אצל האלופה עם 10 נק' ברבע הראשון היה ליאור אליהו. הפועל ת"א, שלא רשמה את טיילור באטל, נראתה מפוזרת מדי ללא רכז טבעי וסיימה את הרבע בפיגור 18:12 אחרי דאנק מהדהד של ג'ון וויליאמסון עם הבאזר.
שלא כהרגלה, ירושלים עמדה בשלב מסוים ברבע השני על 0 מ־10 משלוש, אך חיפתה על כך ביכולת מפתיעה בריבאונד ההתקפה ובטיפול נכון בכדור. לפרקים היא חזרה לסורה, עם ירידה רשלנית להגנה ובחירת זריקות לא טובה, מה שאיפשר לאורחים להישאר צמודים עם 31:37 לירושלים במחצית.
לאורך כמעט כל הרבע השלישי הצליחו האדומים מת"א להיצמד לירושלמים, ששמרו על יתרון קטן, שוב בזכותו של אליהו שהשתלט על העניינים. ההתקפות לא זרמו בשני הצדדים, ובסוף הרבע השלישי קיבלנו תוצאה שמתאימה יותר למחצית - 48:51. למרות זאת, קצב המשחק התאים הרבה יותר לתל־אביבים.
קצב המשחק השתנה ברבע האחרון: לאט־לאט התפתח מאצ' אפ מעניין בין טוני גפני לג'ון וויליאמסון: הראשון עצר את האחרון בחסימה מרהיבה, רק כדי לקבל בהתקפה הבאה האלי־הופ ממש על הראש מאותו וויליאמסון. למלחמה הצטרף בר טימור, שהקדיש את גופו, תרתי משמע, כדי לגנוב ריבאונד התקפה מג'ף אלן, ספג חבטה חזקה בפנים ונזקק לתפרים אחרי דימום כבד.
רביב לימונד, שהציג את אחד המשחקים הגרועים שלו העונה, איבד את הכדור בצעדים דווקא באמצע מתפרצת שהיתה יכולה להשוות את המשחק. המארחת למדה מהמשחק נגד אילת והשתמשה בעבירות שהיו לה כדי להבטיח את הניצחון.
הקהל הירושלמי, אגב, קילל את פיני גרשון בסיום המשחק, כמחאה על השיחות שהיו עם המאמן לאחרונה. לפני תחילת המשחק ערכה המנהלת טקס פרישה מרגש לדרור חג'ג', ששיחק במדי שתי האדומות חמש שנים במצטבר.
אפקט מכבי
מכבי ת"א של שבוע הגביע הצליחה לנצח לא רק את אשדוד ונס ציונה, אלא גם את מכבי ת"א המתסכלת של העונה הנוכחית, שהוחבאה למשך שבוע הגביע. וכידוע קבוצה שמנצחת את מכבי לרוב תיתקל באפקט מכבי, כלומר הפסד במשחק לאחר הניצחון עליה, ואת זה מכבי החדשה הצליחה לצלוח. הסגל אותו סגל ואיכות הכדורסל עדיין לא ראויה להתחרות באירופה, אבל נדמה שעל חורבותיה של מכבי "הגרועה בהיסטוריה", בקע לו מתוך הביצה אפרוח של ביטחון שהזכיר נשכחות והבטיח ניצחון 66:78 על עירוני נהריה בהילוך של שיוט.
הנה סילבן לנדסברג מתנדב להזכיר איזה חיית משחק התקפית הוא עם 26 נקודות (וטראש טוקר שהופך אותו לבלתי נסבל בעיני הקולגות) וטיילור רוצ'סטי המוצא את מקומו בטריו הגארדים עם יוגב אוחיון וגל מקל. רוצ'סטי זקוק לחופש התקפי כל מספר התקפות כדי לשחרר נצרה ולהשקיט את השד הקטן על הכתף שמאיץ בו לזרוק (14 נקודות ופלוס־מינוס 22), וגם לכדרר לא מעט, אבל היכולת של מקל ואוחיון להגיע לצבע עוזרת לו להשתמש בחסימות לבחירת זריקות טובה יותר. אתמול זה הספיק לכמה נעיצות מהשלוש שהקפיצו את היתרון לדו־ספרתי וסגרו עניין.
כי אם יש פוטנציאל לרוות נחת העונה במכבי, להפעיל לחץ, להכתיב קצב ובעיקר להראות אופי, משולש הגארדים הזה יהיה ההבדל. אולי אף לשחק עם שלושתם זו גזירה ששאר הקבוצות לא תוכלנה לעמוד בה ותביא לקבוצה תואר נוסף, אחרון לעונה.
לפני שהקבוצות עלו למגרש נראה מקל נושק על לחיו של אוחיון. זו היתה בחירה מעניינת של מחווה גופנית על מנת להראות תמיכה בחבר לקבוצה. לא החלקת ידיים, לא קפיצה באוויר המפגיש חזה, לא טפיחה על הישבן. נשיקה על הלחי, כמו היו באירוע אירוסים של יהודים־צרפתים בנתניה. זה היה סימן של קירבה, ואולי זה סוג האחווה שמכבי "החדשה" זקוקה לו יותר מכל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
