על הספקטרום שבין נורמלי למשוגע

קים ג'ונג איל ומייסד כת הזויה מככבים ברומן המפתיע של הסופרת האמריקנית־יהודייה פיונה מאזל √ בראיון עימה היא מסבירה מדוע הבדידות מניעה אותה לכתיבה, ולמה סבתא שלה נכחה בבכורת מחזה של אלתרמן

צילום: Nina Katchadourian // "בדידות מעסיקה אותי לא רק ברמה האישית". פיונה מאזל

מאז ומתמיד היתה הבדידות נושא חביב על משוררים וסופרים. וכמספר הכותבים כך אינספור הדרכים שבהן תוארה, צוירה ונדונה. אך קרוב לוודאי שלא נתקלתם בספר העוסק בבדידות, שבחזיתו מככבים מייסד כת, גרושתו הסוכנת החשאית, ארבעה בני ערובה, קים ג'ונג איל בתפקיד עצמו ושלל מסיכות, פאות וחליפות מתנפחות. 

"התעוררתי לבד" (כתר, בתרגומו המצוין של עוזי וייל) הוא סיפור אהבה קלאסי בעטיפה פרועה ובלתי שגרתית. הוא מאזן באופן מפתיע בין הקומי לטרגי, בין הקליל לכבד, ומלהטט בין כמות לא סבירה של דמויות, שלמרות זאת נחרתות בזיכרון.

זהו ספרה השני של פיונה מאזל; הראשון טרם תורגם לעברית, אך לא מן הנמנע שנזכה להכיר גם אותו, בעיקר משום שמאזל, ילידת 1975, מצאה את הדרך לכתוב על נושאים המשקפים את רוח הזמן. היא מתגוררת בניו יורק ולה ילדה בת שנה, מלמדת כתיבה יוצרת באוניברסיטת פרינסטון ועובדת בעמותה ללא מטרות רווח ששמה Masseurs for Justice, הבוחנת את השירותים שמספקת המערכת הפלילית בארה"ב ברמה המחוזית. 

בשיחת סקייפ עימה מודה מאזל כי אכן שמעה את ספריה מאוזכרים בנשימה אחת עם תארים כגון שונה, מוזר ומטורלל. "בהתחלה זה הפתיע אותי, אבל כנראה זה מצביע בעיקר על המקום שבו אני ניצבת על הספקטרום בין נורמלי למשוגע", היא צוחקת, אבל מסכימה שהרומן "עובד" דווקא משום שבבסיסו ניצבים נושאים לא מבדחים בעליל. 

"הנושא שמעסיק אותי יותר מכל הוא בדידות, ולא רק ברמה האישית", היא מדגישה, "הרי בדידות היא היסוד שהצמיח את ארה"ב - כל מה שאנחנו רגילים לפאר ולרומם נבע בבסיס מחבורה של אינדיבידואליסטים שהיו ונותרו זרים ומנוכרים זה לזה, בודדים באופן שכמעט בלתי אפשרי להתגבר עליו. 

"נראה לי שזו השאלה המרכזית ברומן: האם בדידות היא משהו שאפשר לנצח אותו? אלמנט שאפשר לחיות חיים מלאים ואפילו שמחים, למרות נוכחותו המתמדת? האם ידידות, אחווה, חברות יכולות לשמש נוגדן לבדידות, או שמדובר בשני רעיונות שלא קשורים זה לזה? כי בעיניי, למשל, השאלה מדוע אני מרגיש כל כך בודד כשאני מוקף חברים הגיונית כמו השאלה מדוע אני בודד בשעה שיש לי עיניים כחולות". 

כריכת הספר

בדידות העסיקה אותך גם בספרך הקודם; מה הוביל אותך לכתוב דווקא את הספר הזה?

"ב'התעוררתי לבד' העיסוק בבדידות הוא יותר ישיר ומפורש. התחלתי לפנטז עליו בבחירות הקודמות. פתאום חשבתי על כך שככל שאנשים בודדים יותר, כך הם עשויים למצוא את עצמם נלהבים וחד־משמעיים יותר בספרה הציבורית, בעיקר משום שיש בך כל כך הרבה רגשות שאין להם לאן ללכת. אתה פגיע ושברירי, וכך יש סבירות גבוהה יותר שתצטרף למסגרת כזו. התחלתי לחשוב מי הם שעשויים למצוא את עצמם במין כת של אנשים בודדים, איך הכת תפעל, מי יכול להנהיג אותה ולסחוף אליה מאמינים, וכך הספר התרקם וצמח לאט מתוך עצמו". 

חוב מבן־גוריון

לא פחות מהעלילה, ייחודי אף סגנון הכתיבה של מאזל: סיפור מרכזי שממנו מתפצלות אינספור עלילות, דמויות צצות ונעלמות, והכל לכדי תשלובת שמתקדמת קדימה ולצדדים גם יחד. "מקובל לתת זמן אוויר רק לדמויות שראויות לכך; למה לבזבז פסקה שלמה על דמות שלא תפגשו עוד לעולם?" מסכימה מאזל. "אבל אני רציתי לקרוא תיגר על המנהג הזה, קל וחומר ברומן שכל כולו עיסוק באנשים בודדים שמוצאים את עצמם לפתע בתוך חיים של אחרים ואז נפלטים מהם. זה דרש ממני להחזיק את כל הכדורים באוויר כל הזמן. כלומר, לאפשר לך להיקשר לגיבור הראשי גם אם את נאלצת להיפרד ממנו למשך עשרות עמודים ואז לחזור אליו שוב". 

הרומן שלך הומוריסטי, אך לא פעם ההומור תפקידו להתמודד עם נושאים קשים כמחלות, התפרקות התא המשפחתי וגילוי עריות. יש רגעים, שלמרות ההומור, הם עצובים למדי.

"יש לי מערכת יחסים מסוכנת עם הומור בכללותו", מודה מאזל, "זו דרך נהדרת להדחיק, להתעלם מרגשות שאינם מצחיקים בכלל. מצד אחר, זה כלי נהדר לבשר באמצעותו את החדשות הרעות, קצת כמו המתת חסד. אני מחפשת את האופנים שבהם הומור מאפשר הרחבה של הפרספקטיבה במקום הסתרה שלה, מין שביל עדין בין הטרגי לקומי. אבל בגדול, כן, אני מרגישה מאוד בנוח עם הומור. כך אני רואה את העולם".

מאזל מודה שהיא מתרגשת לקראת התרגום לעברית: אמה היא הפסנתרנית הישראלית ישראלה מרגלית ואביה, לורין מאזל, הוא המנהל המוסיקלי המפורסם של הפילהרמונית של ניו יורק. יש לה עשרות קרובים בישראל, והיא מקווה לבקר כאן בקרוב. "רק אתמול סיפרה לי אמי שסבא רבא שלי הקים את המלון היהודי הראשון ביפו. נתן אלתרמן כתב שם את המחזה 'כנרת כנרת'; סבתי אפילו נכחה בפרמיירה. במשפחה מספרים שבן־גוריון לחש לה באמצע ההצגה שלדעתו, הוא עדיין חייב לה שישה דינרים טורקיים על השהות במלון". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר