בימי השבעה על מותו של שמואל ראדה הוקם בחצר בית המשפחה בקצרין אוהל אבלים גדול, שאליו הגיעו חברים, בני משפחה, תושבי היישוב ואזרחים רבים מרחבי הארץ, חלקם כלל לא הכירו אישית את שמוליק ואילנה, אבל הרגישו צורך לבוא ולנחם. בין כיסאות הפלסטיק חלפו מדי פעם חתולי רחוב וציפורים, שהביטו במנחמים. עבור אילנה ראדה זה היה אות משמיים.
"בשנה האחרונה, שמוליק נהג לאסוף את שאריות הלחם מהבית, ומדי כמה ימים לצאת למדשאה על אי התנועה שברחוב, מול הכניסה לבית שלנו, ולפזר את הפירורים על הדשא. כמו במטה קסם היו מגיעים לשם חתולים וציפורים, וזוללים את הארוחה שהוא השאיר בשבילם. כשראיתי את החתולים הללו ואת הציפורים באים לאוהל האבלים שלנו במהלך השבעה, התרגשתי מאוד".
ארבעה שבועות חלפו מאז פטירתו של שמואל, אביה של תאיר ראדה ז"ל. השבוע נערך טקס גילוי המצבה על קברו, מטרים ספורים מקברה של בתו, ומייד אחריו נערכה סעודת המצווה המסורתית בבית הכנסת "תאיר שבת אחים", שנבנה לזכר תאיר ונחנך יום לפני מותו. על המצבה הצנועה נחרטו, בין היתר, סמלי חטיבת השריון והגדוד שבו שירת שמוליק, לצד המשפט שליווה אותו כל חייו: "להיות מספר 1 זה מחייב".
מדינה שלמה עצרה את נשימתה כששמואל אסף את כוחותיו האחרונים, וחרף מחלת הסרטן, שכילתה את גופו, אזר את שארית הכוחות שנותרו בו והגיע לטקס חנוכת בית הכנסת החדש.
"מישהו מלמעלה מכוון את הדברים", אומרת אילנה (55) בעיניים אדומות מבכי. "הכוונה היתה לחנוך את בית הכנסת ביום הולדתה של תאיר ב־4 בינואר, אבל לא ניתן היה לקיים את הטקס באותו יום, ולכן החלטנו לדחות אותו ליום הולדתו של שמוליק.
"ידעתי שאחרי הטקס שמוליק יעזוב אותנו. מצבו הרפואי היה בכי רע והידרדר מדי יום. הרופאים איבדו תקווה. הפחד שלי היה שהוא לא יצליח להגשים את החלום הזה. הוא עצמו לא האמין שיצליח.
"יומיים לפני הטקס היו לנו המון שיחות נפש, על הכל. הוא אמר לי: 'שחררי, אילנה. את עקשנית, את עושה למען כולם ומאמינה. אבל אני לא אגיע. העיקר שראיתי את המבנה'.
"ואני אמרתי לו: 'שמוליק, אתה תגיע לבית הכנסת. שיהיה ברור לך שאם אתה לא בא איתי, גם אני לא הולכת'. בשלב הזה הרופאים אמרו לי שאשקול לבטל את אמבולנס המשאלות של מד"א, כי לדעתם שמוליק לא ישרוד את הלילה. אמרתי להם, בואו נעבור את הלילה ונראה.
"בבוקר הם לא הסכימו שאוציא את שמוליק מבית החולים, בטענה שזה יסכן את חייו. אמרתי שאני מוכנה לקחת את הסיכון. ידעתי שהגענו עם שמוליק לסוף הדרך. ואז קרה סוג של נס. שמוליק פתאום היה אדם אחר, היה צלול לחלוטין, ראה את האור בקצה המנהרה. החליט לאסוף את הכוחות ולהשלים את המשימה. ברגע שהוא שאל 'מה אלבש?' ידעתי שנצליח להביא אותו. עניתי לו: 'את בגדי השבת. אני אתאים לך את החולצה ואת הנעליים, את נעלי השבת'".

שמואל ואילנה ראדה בטקס חניכת בית הכנסת על שם תאיר בקצרין // אנצ'ו גוש / ג'יני
זה היה מסע פרידה. מסע שבו הגשים חלום בדרך לתחנה האחרונה בחייו. בבית הכנסת היתה באוויר תחושה של ניצחון. התרוממות רוח. יותר מאלף אורחים, חברים ובני משפחה, נכחו בטקס המרגש, שום עין לא נותרה יבשה. אחרי ששמוליק שב לבית החולים פוריה בטבריה, הוא נפטר - יום אחד לפני שהיה אמור לחגוג את יום הולדתו ה־60. אותם חברים ובני משפחה ששמחו איתו והתרגשו עבורו ליוו אותו למחרת בדמעות בדרכו האחרונה.
"שמוליק היה עקשן", אומרת אילנה. "לא הקשיב לרופאים. זילזל בתרופות שרשמו לו. אם הוא היה ילד טוב, היה ממשיך לחיות עד עצם היום הזה. אני נלחמתי בו. לא פעם הוא אמר לי שרק בזכות העקשנות שלי הוא זכה לעוד כמה שנות חיים".
• • •
אילנה מסס נולדה וגדלה בבית דתי בשיכון ד' בטבריה. יש לה שלוש אחיות ושני אחים. אחרי סיום לימודי התיכון קיבלה פטור מצה"ל מטעמי דת ולמדה הנהלת חשבונות ומשרדאות.
את שמוליק הכירה בטבריה כשהיתה בת 19 והוא בן 24, חייל שסיים את השירות הסדיר וחתם קבע בחיל השריון. הוא נולד וגדל בכפר עבודה, יישוב קטן הסמוך לטבריה. אדם דתי, שהאמין בדרך ובערכים.
"אחרי שהכרנו, הוא נתן לי פנקס צ'קים חתום ואמר לי: לכי להסתובב בעיר ותקני לך מה שאת רוצה. הוקסמתי ממנו. הוא עמד על כך שהוא יממן את לימודי הנהיגה שלי. תמיד רצה שאהיה עצמאית. ממנו למדתי להתמודד עם קשיים בחיים".
אחרי שנתיים של חברות נישאו, ובחלוף עוד שנה עברו לקצרין, כדי לגור קרוב לבסיס שבו שירת שמוליק בגולן. "אני נתתי לשמוליק את החופש לבנות קריירה צבאית, והוא נתן לבית כל מה שהיה יכול, כולל עבודות בבית, בישול, טיפול בילדים.
"מהיום שהתחתנו לא היו זרי ורדים. פעם למעלה, פעם למטה. כמו אצל כולם. היו ימים קשים, היו זמנים שחשבתי שאולי כדאי להפריד כוחות. אבל ברגע האמת ידעתי לספור עד עשר ולהבין שהלכידות המשפחתית עומדת מעל הכל, וככה נשארנו ביחד".
שלושה ילדים נולדו להם. רועי (34), אוהד (31) ותאיר, בת הזקונים. שמוליק היה קשור אליה בכל נימי נפשו.
את יום הרצח, 6 בדצמבר 2006, זוכרת אילנה כמו היה אתמול. "שמוליק היה בצבא. התקשרתי אליו מהעבודה בסביבות 15:00 ואמרתי לו בבכי שתאיר לא עונה לי. הוא ידע שכשאני בוכה, סימן שקרה משהו רע. הוא ניסה להרגיע אותי ואמר שהוא יתקשר אליה.
"נסעתי מייד הביתה והבנתי שתאיר לא בבית. לא היתה צלחת בכיור, החדרים היו ריקים. השארתי לה הודעות קוליות, 'תאיר, אני בבית, תחזרי אלי'. תבין, תאיר היא ילדה של אמא. בכל רגע ביממה ידעתי מה קורה איתה, ופתאום היא נעלמה. לא היה דבר כזה מעולם.
"התקשרתי לחוג שלה למחול, לחברות שלה - שום דבר. איבדתי כיוון".
עשרות שוטרים, מתנדבים ועובדי בית הספר נופי גולן בקצרין, שבו למדה תאיר בכיתה ח', פתחו בחיפושים אחר הנערה בת ה־13 וחצי. שמוליק ובניו הצטרפו לחיפושים. עשרות חברים ובני משפחה התאספו בבית המשפחה, אבל אילנה לא שיערה שהנורא מכל קרה.
"כולם ניסו להרגיע אותי. אמרתי להם: 'תעשו לי טובה, תעזבו אותי'. הייתי בהיסטריה, כל שנייה בטלפון עם שמוליק. דמיינתי אותה נכנסת תכף, צוחקת עלי ואומרת לי, 'אמא, תירגעי, שיגעת את כולם'. זה מה שהיה בראש שלי. לא חשבתי על משהו רע".
בסביבות השעה 5 אחר הצהריים נמצאה הגופה ללא רוח חיים. "שמוליק התקשר שוב ושאל: 'מי נמצא איתך בבית?' בהיתי ימינה ושמאלה, נמחק לי הבית. ואז הוא אמר לי: 'תאיר מתה'.
"זרקתי את הטלפון והתחלתי לצרוח. ואז התברר שכבר חצי שעה אנשים ידעו, ופשוט חיכו שמישהו יודיע לי".
• • •
הרצח היכה את בני המשפחה בהלם. חוסר הוודאות באשר לזהות הרוצח לא נתן להם מנוחה, ומבחינתה, גם הרשעתו של רומן זדורוב לא פתרה את התעלומה. להפך, היא אומרת, "ייתכן מאוד שרוצחה של תאיר עדיין מהלך חופשי".
בינה לבין בעלה היו חילוקי דעות קשים באשר לזהות הרוצח ודרך הטיפול בפרשה - של המשטרה, של פרקליטות מחוז הצפון וגם של בתי המשפט. "שמוליק השתכנע מתחילת הפרשה שזדורוב הוא הרוצח, תמיד אמר שמגיע לו עונש מוות. הוא בא ממקום טוב, האמין שכל המעורבים עשו את עבודתם על הצד הטוב ביותר. אני חשבתי שהיו כשלים לכל אורך הדרך, ושצריך להמשיך לחפש את הרוצח. מעולם לא פסלתי את הדעות שלו, והוא לא פסל את הדעות שלי. תמיד כיבדנו אחד את השני".
מה חשבו הבנים?
"רועי לא מצא טעם להילחם, כי אמר שזה לא יחזיר את תאיר. אוהד לא השלים עם הרצח שלה. כל הזמן היה אומר שלא יכול להיות שהאחות המדהימה שלו, הישרה, ההגונה, נקלעה לסיטואציה של רצח. שלא יכול להיות שהיא איננה. בזכותו החדר שלה נשמר עד היום".
משבר האמון של אילנה במערכת החל מייד אחרי הרצח, ובעיקר ביום השנים־עשר, אותו יום דרמטי שבו נערכה מסיבת העיתונאים שבה הודיעה המשטרה על פענוח הרצח ומעצרו של רומן זדורוב.
"יורם אזולאי ושמואל בוקר, קציני המשטרה שפיקדו על החקירה, ישבו אצלנו בבית ודיווחו לנו על התקדמות החקירה. הם הסתירו מאיתנו את העובדה שבאותה שעה נערך השחזור עם זדורוב, ומייד אחר כך צפויה מסיבת עיתונאים מול מצלמות הטלוויזיה.
"נהגו איתנו שלא בהגינות, גם הפרקליטות. הם היו מעדכנים רק את שמוליק, כי הוא חשב כמוהם. אותי הם הקפידו לא לעדכן. גם כשביקשתי את זה במיוחד, זה לא קרה".

שמואל ראדה ותאיר ז"ל. "שמוליק היה קשור אליה בכל נימי נפשו" // מתוך האלבום המשפחתי
כשהיא מדברת על מערכת אכיפת החוק, שאיכזבה אותה עמוקות, קולה רועד. "אתה מחבק את המשטרה, מאמין, רואה בהם משפחה. במהלך השבעה השוטרים עידכנו אותנו, לקחו אותי להראות לי את התקדמות החקירה. כבר אז היו דברים ששמעתי, שנקשרו בהתנהלות של מעורבים שונים, כמו ילדים ואחרים. עם זה הלכתי.
"התקשרה אלי מְתקשרת מהרצליה, שציירה לי תמונת מצב שהייתי בהלם ממנה. הייתי נסערת, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. דהרתי לקצרין, הרמתי טלפון לצוות החקירה וביקשתי שיבואו. הם באו, והאווירה היתה נינוחה. רציתי לדעת מה שיטת העבודה שלהם בחקירה. איך הם מצמצמים מכמות גדולה של פרטים ונחקרים למשהו שמאפשר להתמקד בפתרון התעלומה.
"הם הסבירו שהכל מתמקד בכיתה של תאיר, במגמת הריקוד והשכבה. הסבירו שהם חקרו בוקר וערב כל תלמיד או תלמידה ואת כל מי שמעורב בכל דרך. ואז נקבתי בשם של אחת התלמידות, א', ופתאום שקט. הם שאלו, 'מי זאת?', ואז קם בכיר החוקרים ושאל אם הייתי אצל מתקשרת.
"עניתי לו שגם אם הייתי, אני בודקת דברים. מבררת. 'גם אתם השתמשתם במתקשרים'. ואז הם קמו באי שקט. 'תני לנו ללכת לבדוק'. וזה אחרי שהם התפארו בכך שבדקו כל מה שזז. איך לא בדקתם את הילדה הזאת אם היא בשכבה, במגמת הריקוד?
"מילה אחת לא אמרו על זדורוב. לא היה לי מושג שנעצר החשוד ברצח. יצאו השוטרים, ואחרי שעתיים הגיע צלם עיתונות, שמספר לנו שהרוצח נתפס. לא האמנתי. אמרתי לו שרק עכשיו יצא מהבית שלי צוות החקירה, ולא אמר דבר כזה.
"אומר לי הצלם: בשעה 6 את מוזמנת לישיבה במועצת קצרין, וב־8 מסיבת עיתונאים, וזדורוב רצח את הבת שלך. אמרתי לו: 'מאיפה הסיפור ההזוי הזה? אתה ניזון משמועות'. הייתי בהלם. רציתי לקבור את עצמי.
"הגענו לישיבת המועצה. יושבים שם כל צוות החקירה, פסיכולוגים, רפ"ק יורם אזולאי מהיחידה המרכזית מסביר ומפרט, ואני יושבת בשקט. מהנהנת בראש. ואז אמרתי להם: 'תאיר היתה החיים שלי. אם היא נרצחה, החיים שלי נלקחו. זה שאני עומדת פה זה לא מובן מאליו. אבל אני לא קברתי חתולה, ולא קברתי סתם ילדה. אני אשאל הרבה שאלות ואחפש את האמת בפינצטה.
"אמרתי לאזולאי: 'יש לי כמה שאלות אליך. אם תענה, אלך איתך עד הסוף. שאלתי: יש לך דנ"א של הרוצח? אמר 'לא'. יש בגד מוכתם בדם? 'לא'. כלי הרצח? 'החשוד אמר ששבר וזרק דרך החלון'. ולמה לא הבאתם גלאי מתכות לחפש את זה? אז מה יש לך?
"הוא נזף בי: 'את מדברת שטויות, את לא מבינה כלום. הוא 100 אחוז הרוצח'.
"אני אמא, משיכון ד' בטבריה, מטומטמת שהיה לה 0 במתמטיקה, אבל למדתי ש־100 אחוז זה שלם. הוא ענה לי שזה 110 אחוז, ושעכשיו הם עושים את השחזור.
"ואז ירד לי האסימון. אמרתי לו: אתה מספר לי על שחזור שמתנהל, אבל איך אתה יודע מראש מה יהיה בשחזור? אלא אם אמרתם לחשוד מה להגיד בשחזור. מבחינתי נותרו שלל שאלות פתוחות ללא מענה, ולכן לא הייתי בטוחה שזדורוב הוא הרוצח.
"פה קמתי, הייתי בעצבים. צעקתי, 'אתם משקרים לי. עכשיו מתחילה המלחמה. ונראה איך השקר ימשיך'.
"שאלתי את סנ"צ שמואל בוקר, 'למה פתחתם את בית הספר למחרת הרצח?' הוא אמר: 'רצינו לבדוק התנהגות לא תקינה ולראות דברים מוזרים'.
"השבתי לו שזדורוב ואשתו נכנסו למחרת לבית הספר, ואיש לא עצר אותם. איפה היו השוטרים, השומרים, שישאלו מה הם מחפשים? האם יש למשפחת זדורוב ילד שלומד בבית הספר? ואם הם הוציאו את התיק של זדורוב מהמקלט שבו עבד, אולי היה ראוי לבדוק את התיק? לא עלה בדעתם שאולי הוא מנסה לטשטש משהו?
"אחרי ששברתי את הכלים עם המשטרה, גם הפרקליטות איכזבה אותי. לא רצו לתת לנו את חומר החקירה. דנים על הגופה של הבת שלי, על החיים שלי - ואני לא שייכת.
"הייתי בהלם, איבדתי את העשתונות. לא ידעתי על מי ועל מה לצעוק. רצתי לכל מי שאפשר, הפעלתי קשרים. לא הבנתי איך ייתכן שדוחים אותי ולא משתפים אותי, אחרי שקברתי את הבת שלי.
"אמרתי לאנשי הפרקליטות שאם פעם אחת היו מזמינים אותי ומבקשים ממני לספר להם מי זו תאיר, הכל היה נראה אחרת. כשחוקרי המשטרה באו אלי הביתה, הצעתי להם לחפש בחדר של תאיר. אמרתי להם, אולי יש משהו. אולי היא הסתירה משהו. אולי כתבה משהו שיכול לעזור. לא היה לי קל להסכים לדבר כזה.
"נתתי להם את המפתח, כאילו שזה המפתח ללב שלי. אחד מהם נכנס, פתח מגירה, הסתכל, יצא ואמר שאין כלום. זה רציני?
"ואז מתחיל המשפט. כל כך חיכיתי למשפט, האמנתי שלא יהיה טיוח. האמנתי שבית המשפט הוא קודש הקודשים, ולא במירכאות. האמנתי שכאן אמצא רק צדק. טעיתי. השופטים לא נתנו סיכוי לעורכי הדין של זדורוב, כל מי שניסה להוריד את הפרקליטות מהפסים נפסל.

רומן זדורוב בבית המשפט. הודה ולאחר מכן חזר בו // צילום: דודי ועקנין
"באחד המקרים רצו למנוע ממני ומשמוליק לשמוע עדות של תלמידה מבית הספר, בטענה שהיא לא מסוגלת להעיד בזמן שאנחנו יושבים באולם. נכנסנו שנינו ללשכת השופט יצחק כהן, וצרחתי עליו ועל שני השופטים האחרים: 'איך אתה נכנע למשפחה הזו? מי הם שיקבעו? זה משפט פתוח. הבת שלי קבורה, ואתה נותן במה לחברות שלא נעים להן להסתכל לי בעיניים ומשאיר אותי בחוץ?'
"זה לא עזר לי. כשהסתיימה העדות אמרתי לאבא של התלמידה: 'אתה רצחת את תאיר. אני ארדוף אותך'. הבנתי שגורלו של זדורוב נחרץ מראש. שזה לא יהיה משפט צדק. קשרו לכולם את העיניים, לא מסתכלים ימינה ושמאלה. איבדתי אמון בבית המשפט, וזה כאב לי.
"הכי קל היה לי להסכים עם הקביעה שזדורוב רצח את תאיר, והסאגה היתה מסתיימת. זה היה יכול להיות הכי נוח. ללכת נגד הזרם דורש המון תעצומות נפש. פעם אחת, אחרי העדות של רפ"ק ירון שור בעניין טביעת הנעל, אפילו השתכנעתי שזדורוב הוא הרוצח. זו היתה הפעם היחידה שבאתי לאולגה, אשתו של זדורוב, ואמרתי לה: 'אם זה נכון, אני עושה קוביות ממך ומהבן שלך'.
"אבל בחקירה הנגדית הבנתי שגם נושא טביעת הנעל מוטל בספק גדול. שכל מי שיבוא להעיד יוגדר כמטומטם, כפסול, כמדבר שטויות. שכל תלמידה שתבוא, תגיד שהיא לא זוכרת, וכך תיסלל הדרך להרשעה של זדורוב.
"כל כך פיללתי למשפט צדק, שהגעתי למצב שהייתי מדריכה את עו"ד דוד שפיגל, הסניגור, איך לייצג טוב יותר את זדורוב. באחד המקרים נזפתי בו למה לא חפר בחקירה הנגדית על כך שהמשטרה לא חקרה שוב את התלמידה שהעידה שהיא יודעת מי רצח את תאיר. זה היה אבסורד, שאני דורשת מעורך דין שיגן טוב יותר על הנאשם ברצח הבת שלי".
• • •
הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי בנצרת, ומאוחר יותר זו של בית המשפט העליון, איכזבו אותה. "חשבתי שאולי למישהו ייפתחו העיניים. אולי יראו משהו שלא ראו קודם. לא הופתעתי, ידעתי בדיוק לאיזה כיוון הכל הולך, ובכל זאת התאכזבתי.
"עכשיו אני מצפה שהזיכוי מחמת הספק של שופט אחד בעליון יפתח פתח לשינוי בתיק הזה".
בתוך תשע שנים השכול היכה באילנה שלוש פעמים. חייהם של בני המשפחה נכנסו למערבולת, שאיתה התקשו להתמודד. שנה אחרי הרצח נפטר אביה של אילנה, יוסף. בעלה חלה בסרטן.
"הבית שלנו הפך לבית עצוב", אומרת אילנה. "כלפי חוץ ניסינו לשמור על חזות נורמלית, אבל בפנים היינו שבורים. גם אני קרסתי. שאלתי את עצמי אם יש בכלל טעם לחיות.
"היו לנו ימים קשים מאוד. לפעמים היה קשה לי עם הכנות הבוטה של שמוליק. תמיד כיבדנו אחד את השני, אבל לא ממש ידענו איך העולם מתנהל בחוץ. היינו צריכים ללמוד איך להתנהג בחוץ ואיך להתאים את עצמנו. הלוואי שהייתי יכולה להחזיר את הגלגל לאחור ולהיות אילנה ראדה האנונימית, כמו שהייתי לפני שתאיר נרצחה. רק מי שפרטיותו נפרצת יכול להבין מה זה אובדן פרטיות".
בצד העצב והשכול היו גם שמחות. הבן אוהד התחתן ולפני שנתיים וחצי נולד לו בן בכור, נכד ראשון לאילנה ושמואל, שנקרא יאיר - על שמה של תאיר.
"כשיאיר נולד, לפני שנתיים וחצי, לא עניין אותי כלום. מצאתי מקום בלב לשמוח. אם יש בחיים שלי רגע של שמחה, אז אני טוטאלית בשמחה. אני לא מבטלת את עצמי עבור אף אחד, ושמוליק כיבד את זה מאוד. הוא תמיד אמר שאני צריכה לעשות מה שטוב לי בחיים, בלי להתחשב".
ועכשיו שמוליק כבר לא איתה, והיא פתאום לבד, בבית המטופח ברחוב המשושים. וילה קטנה, מוקפת בגינה, שהיא ושמוליק בנו לתפארת. שני בניה גרים גם הם בקצרין.
"אני במערבולת. לא יודעת מה אעשה. מאיפה מתחילים? מי ישמור עלי? קשה לי לישון בלילות. משעמם לי. שמוליק היה דמות תוססת בבית הזה, הוא היה יד ימיני בכל. שותף מלא בכל דבר. האחריות לתפעול הבית היתה עליו, כולל קניות, חשבון בנק, הכל. עכשיו אני לבד. זו התמודדות קשה, שמתחילה ממקום בלי כוח.
"ברור לי שאת המלחמה על הצדק של תאיר אני אמשיך. כל מה שאני רוצה זה לבוא ולצעוק את הצעקה שלי. עכשיו, כששמוליק איננו, אוכל לעשות את זה ביתר שאת. אני אלך קדימה עם האמת שלי בלי להתנצל ובלי להסביר לאיש שהיה הכי קרוב אלי. אני יודעת שאני עלולה לשלם מחיר אישי, ואני מוכנה לזה.
"יומיים לפני ששמוליק נפטר, הוא אמר לי: 'עכשיו זה התור שלך לנהל הכל. אל תוותרי לעצמך. אל תיתני שאף אחד ייקח אותך. תעשי מה שטוב לך. רק מה שטוב לך. לא בשביל אף אחד, רק בשבילך. ולא משנה מה יגידו.
"לא אעשה שום דבר בכפייה. אני יודעת איפה אני רוצה לדבר ואיפה לתרום, מה ומתי. אני לא רצה מאולפן לאולפן או מעיתון לעיתון. אם יש לי מסר להעביר אני אלך ואלחם, וזה מה שחשוב לי.
"אני מקווה שיהיו לי כוחות לעזור לאנשים אחרים, ולפקוח להם את העיניים, שיראו איך דברים פה מתנהלים. יש נרצחים שנשכחו. יש נרצחים שאף אחד לא זוכר אותם, הם רק תמונה על הקיר. ויש את תאיר, שאמא שלה לעולם לא תשתוק ותעמיד למדינה מראה מול העיניים, שכולם יראו איך עובדים על אזרחים. אני לא אתקן את העולם, אבל אתרום את חלקי הצנוע.

אילנה בחדרה של תאיר ז"ל. "אני במערבולת. לא יודעת מה אעשה. שמוליק היה דמות תוססת בבית הזה" // צילום: אנצ'ו גוש
"משפחות הנרצחים הן הפרויקט הבא שלי, ואשקיע בזה הרבה. אני אקח אותך למשפחות של נרצחים שנשארו בלי כלום בחיים. אף אחד לא סופר אותן. משהו כאן חייב להשתנות בַּיחס למשפחות הללו, שאיבדו את היקר מכל. אני צריכה לאסוף את עצמי, ומהר. לא כמו שהיה אחרי הרצח של תאיר. אני צריכה שקט לחשוב איך אני קמה הכי טוב.
"החיים של זדורוב הרבה יותר טובים משלי. מקבל קיצבה מהמדינה. טיפולים פסיכולוגיים. לומד על חשבון המדינה. החיים שלו דבש, אני מוכנה להתחלף איתו. אני, לעומת זאת, בכלא של חוסר ודאות. כשהוא ייצא מהכלא, הוא יקבל הזדמנות שנייה. מי ייתן לי הזדמנות שנייה?
"לזדורוב יש בפייסבוק קבוצת תמיכה עם 40 אלף תומכים. אם הייתי מצטרפת אליהם, מספר התומכים היה מוכפל ל־80 אלף. אבל אני לא מצטרפת, כי הם מרכזים את המאמצים בשחרורו של זדורוב, ואני מתמקדת בחיפוש הרוצח. זדורוב לא מעניין אותי. אני מעריכה את מה שהם עושים, אבל גם כעסתי עליהם כשהציפו לפני כמה חודשים את דף הפייסבוק שלהם בתמונות זוועה של תאיר בתא השירותים אחרי הרצח. איימתי עליהם שאם לא יפסיקו את זה, אתבע אותם אחד אחד.
"הבן שלי, אוהד, התמוטט מהתמונות האלה. פתאום הוא עיכל מה קרה לאחותו. הוא חשב שהיא מלאך בשמיים, שהיא תחזור, וזה שבר אותו. יש לי אמא בת 80, שיושבת בבית וצריכה לראות תמונות כאלה?"
צירופה של שי מיקה יפרח, חברתה של תאיר, לבית "האח הגדול", העלה את חמתה. יפרח היתה אחת האחרונות שראו את תאיר בחיים לפני שניגשה לחדר השירותים שבו נרצחה. "הרמתי גבה, אבל החלטתי לא להתערב בינתיים. אם שמה של תאיר ייפגע במהלך התוכנית לא אשתוק, אני אשמור על שמה, גם במחיר של התערבות בתוכנית.
"הכל שם זה רייטינג, וברגע שהרייטינג ייפגע, יש מצב שההפקה תכוון בדרך זו או אחרת להעלות את הנושא של תאיר. האח הגדול לא פראייר. לא סתם מחזיקים אותה והיא לא מודחת. אין להם בעיה לקחת את שי חי ולהנחות אותו שיעלה את נושא הרצח. הוא יעשה משי יפרח קציצה".
את חושבת שהפרשה הזאת תסתיים בקרוב?
"אני יודעת שהיא תסתיים בקרוב. ורק אז אדע לשחרר. אמרתי לבנים שלי שכמו שאני אשמור עליהם בכל מחיר ובכל מצב ובכל מקום, כך אצעק ואלחם על תאיר עד שיבוא הסוף. היום אני מרגישה שאני שליחה של מישהו שלא רוצה שיסתמו לו את הפה. כנראה תאיר".
dannyb@israelhayom.co.il*** *** ***
פרשת הרצח שזיעזעה את המדינה
זו היתה ללא ספק אחת מפרשות הרצח המזעזעות שידעה המדינה. לראשונה אי פעם נרצחה תלמידה בין כותלי המוסד החינוכי שבו למדה.
גופתה של תאיר התגלתה בשירותי הבנות בבית הספר נופי גולן. את החקירה הובילו סנ"צ שמואל בוקר, שהיה אז ראש היחידה המרכזית של משטרת מרחב הגליל, וראש מפלג התשאול, סנ"צ יורם אזולאי (כיום מפקד משטרת צפת). יותר מ־150 חוקרים ושוטרים נטלו בה חלק, והיא נחשבת לאחת המורכבות בתולדות המשטרה.
ארבעה ימים לאחר הרצח נעצר רומן זדורוב, עובד זר מאוקראינה, שעבד בריצוף המקלט שבבית הספר. הוא היה אז בן 29, נשוי לישראלית, והתגורר עם אשתו בקצרין. למחרת נחקר באזהרה, לאחר שסיפר כי זרק למכוּלת האשפה את המכנסיים שלבש ביום הרצח - לטענתו, משום שעלה במשקל, והם נעשו קטנים למידותיו.
סיבות נוספות למעצרו היו הסתירות שהתגלו בדבריו והעובדה שנשא עימו סכין יפנית לצורך עבודתו. בביתו נמצאו סרטונים של הקג"ב הרוסי, שבהם מדריכים את הלוחמים כיצד לשסף את גרונו של אויב במהירות וביעילות, וכן סרטי "סנאף", המתעדים אירועי רצח ואונס לא מבוימים.
12 ימים אחרי הרצח הודה זדורוב ברצח בפני מדובב שחלק עימו את תא המעצר. הוא סיפר שתלמידי בית הספר נהגו לעצבן אותו בכך שהיו מנתקים את זרם החשמל למקלט שבו עבד, לועגים לו ומכנים אותו בשמות, מאחר שהיה עובד זר שלא ידע עברית. הוא ביקש לנקום בהם, ותאיר היתה קורבן מקרי.
למחרת הודה זדורוב ברצח גם בפני חוקריו, ועוד באותו יום שיחזר את הרצח בזירה מול מצלמות המשטרה ומסר פרטי חקירה מוכמנים, שרק מי שביצע את הרצח יכול היה לדעת - כמו העובדה שתאיר נחתכה גם בירך. רק במהלך הארכת מעצר נוספת, ולאחר שנפגש לראשונה עם עו"ד דוד שפיגל, חזר בו זדורוב מהודאתו, ומאז ועד היום הוא מכחיש כל קשר לרצח.
ב־18 בינואר 2007 הגישו עו"ד מירית שטרן (היום פרקליטת מחוז הצפון) ועו"ד שילה ענבר מפרקליטות מחוז הצפון כתב אישום נגד זדורוב על רצח. בכתב האישום נכתב כי "ביום הרצח, סמוך לשעה 12:50, יצאה תאיר להפסקה מהשיעור השישי, עד לשעה 13:05. לאחר ההפסקה החליטה שלא לשוב לשיעור השביעי, וישבה עם חבריה ונערים נוספים מתחת לפרגולה בחצר בית הספר.
"סמוך לשעה 13:30 אמרה לחברתה שהיא הולכת לשתות מים ונכנסה לבניין בית הספר. היא עלתה במדרגות המובילות מרחבת הכניסה אל הקומה השנייה, שם נמצאים שירותי הבנות.
"המנוחה ניסתה לסגור את דלת התא, אך הרוצח מנע זאת בעדה, שלף את הסכין שנשא ושיסף את גרונה. בהמשך חתך את תאיר פעם נוספת בצווארה ופצע אותה במקומות נוספים בגופה. החתכים גרמו לה דימום מסיבי, היא התמוטטה ונפטרה בתוך זמן קצר כתוצאה מאיבוד דם.
"זדורוב השאיר את תאיר מתבוססת בדמה, כשהיא שרועה על מושב האסלה בתא. בהמשך, נעל את דלת התא מבפנים ויצא מהתא, כשהוא דורך על תאיר בשתי רגליו, נאחז בדפנות התא מלמעלה וקופץ החוצה. הוא נמלט משירותי הבנות ונכנס במהירות לשירותי הבנים שבקומה הראשונה, שם שטף את הסכין וניקה מעליו את דמה של המנוחה.
"בהמשך חזר למקלט, החליף את בגדיו והמשיך בעבודתו עד סוף יום העבודה, סמוך לשעה 17:30. לאחר הרצח, שבר את להב הסכין היפנית ששימשה אותו לביצוע הרצח והחליפו בלהב חדש".
את הסכין המשומשת, וכן את מכנסי העבודה שלו, המגואלים בדם, העלים זדורוב, והם לא נמצאו מעולם.
עם פתיחת המשפט כפר זדורוב באישומים שיוחסו לו. הוא אישר כי ביום הרצח עבד בבית הספר וכי יצא מהמקלט סמוך לשעה שבה בוצע הרצח, אך זאת כדי ליטול ממעבידו דבק מחוץ לשער בית הספר, לצורך עבודתו. לאחר מכן, כך טען, המשיך בעבודות הריצוף במקלט, פרט לביקורים ספורים בחדר המורים ובשירותי הבנים, עד שסיים את המלאכה, אז שב לביתו.
הליך ההוכחות ושמיעת העדויות בבית המשפט המחוזי בנצרת היה ארוך ומקיף ביותר. הוגשו מאות ראיות מסוגים שונים ונשמעו מעל מאה עדים, שדבריהם תועדו באלפי עמודי פרוטוקול. שופטי ההרכב - יצחק כהן, אסתר הלמן וחיים גלפז ז"ל - אף ביקרו בזירת הרצח.
ב־14 בספטמבר 2010 קבע בית המשפט פה אחד כי אשמתו של זדורוב הוכחה מעבר לספק סביר, וכי הודאותיו נמסרו מבלי שהופעל עליו לחץ כלשהו. הכרעת הדין התפרשה על פני 456 עמודי פרוטוקול. מייד עם קבלת ההחלטה נגזר דינו של זדורוב: מאסר עולם.
באוקטובר 2010 הגיש זדורוב ערעור לבית המשפט העליון בירושלים, באמצעות פרקליטיו החדשים, עו"ד איתי הרמלין וד"ר אלקנה לייסט מהסניגוריה הציבורית. אלה הגישו בקשה להוספת ראיות בשני נושאים, שלטענתם היו יכולות לשנות את גזר הדין.
במארס 2013 החליט בית המשפט העליון להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי בנצרת, לדיון מחודש בשני נושאים: הטענה כי הרצח בוצע בסכין יפנית משוננת ולא חלקה (כמו זו שהיתה בשימוש אצל זדורוב) והטענה כי טביעת הנעל שנמצאה על מכנסיה של תאיר אינה של זדורוב.
ב־24 בפברואר 2014 קבע בית המשפט בנצרת כי אין בראיות החדשות כדי לשנות את הכרעת הדין המקורית, והחליט פה אחד להותיר את ההרשעה והעונש על כנם. כעבור שמונה חודשים שוב עירער זדורוב על ההחלטה, והתיק שב לפתחו של בית המשפט העליון.
בית המשפט העליון דן בחומר החקירה והעדויות ובדק כל בדל ראיה. ב־23 בדצמבר 2015 דחו השופטים את הערעור, ברוב של שניים מול אחד. השופט יורם דנציגר סבר שיש לזכות את זדורוב מחמת הספק.
עם דחיית הערעור החליף זדורוב את פרקליטיו. הפרקליטים החדשים, עורכי הדין ירום הלוי ומשה שרמן, כבר הגישו לבית המשפט העליון בקשה לדיון בהרכב מורחב של שבעה שופטים. בחודשים הקרובים ייתן בית המשפט את החלטתו אם לקבל את הבקשה.
תגובות: "ההכרעה מדברת בעד עצמה"
מפרקליטות מחוז הצפון נמסר: "צוות הפרקליטות עמד בקשר רציף עם הוריה של תאיר ראדה ז"ל, בעיקר באמצעות אביה, שמואל ז"ל, שעודכן באופן שוטף בהתפתחויות בתיק כנדרש בחוק, ואף מעבר לכך. שני ההורים נכחו בכל הדיונים וידעו בדיוק על ההתרחשויות במשפט, אך מטבע הדברים, בנסיבות שנוצרו הקשר עם שמואל ראדה היה הדוק עד לימיו האחרונים ממש. הפעם האחרונה שבה שוחחו עימו אנשי הפרקליטות היתה ביום שבו הכריע ביהמ"ש העליון בערעורו של זדורוב, אז הודה ראדה ז"ל לצוות התביעה על העשייה, ואף הביע את הערכתו ואהבתו כלפי חברי הצוות.
"בנושא חומר החקירה נציין, כי מטעמים משפטיים הוחלט שלא להעביר באותו שלב את חומרי החקירה למשפחת המנוחה, מחשש לפגיעה במשקלן של הראיות במהלך ניהול המשפט".
ממשטרת המחוז הצפוני של המשטרה נמסר: "המשטרה משתתפת בכאבה של משפחת ראדה. לעניין תיק החקירה עצמו, עניינו הוכרע לאחר שנידון בשלוש ערכאות משפטיות, וההכרעה מדברת בעד עצמה".
מהפקת "האח הגדול" נמסר: "אנו מכבדים את משפחת ראדה וכואבים את כאבם. כפי שניתן לראות על המסך, ההתייחסות של שי־מיקה לתאיר ז"ל ולפרשה נעשית ביתר רגישות, מתוך כבוד לתאיר ז"ל ולמשפחתה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו