מישהו מופתע?
הביקורת הכי חריפה שמאמנים נוטים להיעלב ממנה מאוד היא כשאומרים שהקבוצה שלהם לא הגיעה מוכנה. תגידו שהם לא היו מפוקסים, שהם איחרו בלקיחת פסק זמן, שהם ייבשו שחקן חשוב על הספסל, הכל יתקבל בהבנה - רק אל תגידו שהם לא הכינו את הקבוצה שלהם כמו שצריך. דני פרנקו חזר והדגיש אחרי יותר מתצוגת נפל אחת העונה באירופה, נגד יותר מקבוצה אחת, כי "לא היה דבר אחד שהופתענו ממנו".
אז מה יותר גרוע, להיות מופתע, או לדעת בדיוק מה בא אליך ועדיין להגיב בצורה קטסטרופלית ולא להצליח לעצור את זה? האם פרנקו מבין שאי ההצלחה ליישם את "ההכנה הטובה" היא כשל לא פחות חמור?
המשחק בארנה אתמול היה העתק-הדבק של אותו משחק חוץ נגד סראטוב, עם תוצאה כמעט זהה: 105:96 ברוסיה לעומת 103:94 בארנה. הרוסים לא הפתיעו את ירושלים עם הקצב הרצחני - ועדיין הורשו להפציץ 17 שלשות. טראוויס פיטרסון לא הפתיע אף אחד בבירה כששיחזר את אותן 29 נק' בדיוק שקלע על ירושלים ברוסיה. ארטם קלימנקו הצעיר לא הפתיע את פרנקו כשהתגלגל לסל בפיקנרול וסיים בהטבעה אקספלוסיבית אחת אחרי השנייה באין מפריע. לא היו שום הפתעות – ועדיין ירושלים לא הצליחה לעצור את הרוסים. כבר אמרנו כאן בעבר, בירושלים של העונה באירופה אין עקומת למידה. רק עקומה.
מי יודע מדוע ולמה
אפשר לנתח את הכישלון האירופי של ירושלים במספרים. אפשר לדבר על מאזן מביך של 7 ניצחונות לעומת 17 הפסדים בשנתיים האחרונות. אפשר להצביע על העובדה ששני ניצחונות החוץ היחידים של ירושלים בשנתיים האלו היו על קבוצות מפורקות - וולגוגרד העונה, ופרטיזן בלגרד בעונה שעברה, שאפילו היא סיימה לפני ירושלים באותו בית. אפשר להדגיש שירושלים היא הקבוצה שקולעים נגדה הכי הרבה מחוץ לקשת ביורוקאפ. ואפשר גם להלין על כך שירושלים, ביחד עם אולם הגרמנית, הן הקבוצות היחידות שעדיין לא ניצחו בשלב הטופ 32, וכנראה שגם לא ינצחו.
אבל לא בגלל המספרים ירושלים נשלחה להתרכז בליגה כבר בסוף ינואר. המספרים מסבירים איך זה קרה, אבל לא למה זה קרה. הסיבות הן רבות: אולי זה פרנקו שלמרות עונה שלישית ברציפות ביורוקאפ לא מצליח להעמיד קמפיין ראוי; אולי זאת העובדה שבפעם האחרונה שירושלים עשתה עונה אירופית טובה, זה היה עם ביגמן מאסיבי כמו ארט פרחוסקי, ובהיעדר כזה היא בקושי גירדה ניצחונות; ואפשר רק לדמיין מה היה קורה אילולא סאגת ברייסי רייט שפגעה כל כך בקבוצה בתחילת העונה.
עשירים ושבעים
אבל יש סיבה אחת עיקרית לכישלון הירושלמי באירופה וליכולת הכללית הלא טובה – והיא היעדר הרעב והתשוקה. ירושלים היא קבוצה מבוגרת. הגיל הממוצע של שחקני הרוטציה (ללא מאיור וצוקרמן) הוא 29. בירושלים יש או שחקנים צעירים (בר טימור ורפי מנקו, הראשון מספק את הסחורה למרות שנחלש באחרונה, השני ממעט לשחק וחבל) או מבוגרים ומנוסים מאוד (פישר בן 34, הלפרין, רולנד וסמית' בני 32, גפני בן 31, דאנקן בן 29). השחקן היחיד בסגל שנמצא בגיל ביניים שאמור להיות בשיא פריחתו הוא מאט ג'נינג בן ה-27, והוא, איך נאמר בעדינות, לא בשיא הקריירה. כך שמעבר לבעיות המבניות בסגל האדום, כנראה שמקבלי ההחלטות לא לקחו בחשבון גם את הסיכון המנטלי שבהרכבת קבוצה מבוגרת ומנוסה.
בר טימור. מספק את הסחורה אך נחלש לאחרונה // דני מרון
את חוסר הרעב של השחקנים היה אפשר לראות כבר במשחק הראשון העונה, בהדחה ברבע גמר גביע ווינר מול הפועל ת"א. כבר אז הצבענו על הבעיה, וכבר אז ירושלים נראתה כמו שהיא נראתה יותר מדי פעמים העונה גם בליגה וגם באירופה: כבויה, נטולת שמחת חיים, לעיתים מזלזלת ביריבה.
כעת, החזרת חדוות המשחק לשחקנים היא האתגר הגדול ביותר של כל המערכת האדומה. אלופת המדינה לא יכולה להרשות לעצמה, בשום נסיבות, לחטוף 38 נקודות ברבע כמו אמש, או להיראות כמי שמנסה לעשות סבוטאז' כמו במחצית הראשונה נגד נהריה.
כאן המקום למתוח ביקורת חריפה גם על השחקנים עצמם, שמרוויחים משכורות של מאות אלפי דולרים בעונה ועדיין נראים כמו שהם נראים. ייתכן שאחד הפתרונות לפרנקו הוא שילוב מוגבר יותר של רפי מנקו, שאתמול קיבל 24 דקות והחזיר ב-18 נקודות ו-4 חטיפות. ראוי שאפילו איגור מאיור, הגארד המוכשר שבחר לבוא לירושלים במקום להתפתח בקבוצה אחרת, יתחיל לקבל דקות. ייתכן שההופעה של אמש תביא לעדכון גרסה אצל המאמן, והוא יתחיל להשתמש במי שכן רעב. השבעים יכולים לנוח על הספסל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
