התעוררו מהחלום

1. לקראת סוף המשחק, כשהיציעים בקליבלנד החלו להזכיר לדיוויד בלאט מחזות מימי חמישי ביד אליהו, השחיל ג'יימס ג'ונס שלשה שצימצמה את ההפרש ל־34. הכרוז המקומי לא התבלבל וקרא בהתלהבות בשמו של השחקן, כאילו הקאבס לא היו בדרך לתבוסה. בהצגה של האן.בי.אי לכל אחד הרי יש תפקיד ברור. באופן דומה, ראיונות סוף משחק עם לברון ג'יימס מלאים בדרך כלל בקלישאות "נכונות".

לאחר ההפסד לסן אנטוניו, הכוכב (וגם בלאט) דיבר על כך שברבע האחרון הקבוצה "הפסיקה להניע כדור". רוצה לומר: הפסקנו לשחק ביחד, כפי שתדמיתית עדיף לנו להיות מוצגים. זה נשמע לפעמים כל כך "נכון", עד שקל לשכוח במהרה עובדה אחת פשוטה: מתי לכל הרוחות קליבלנד התחילה בכלל להניע כדור?

מיותר להתייחס ספציפית למספרים מתצוגת הנפל מול גולדן סטייט (132:98) ביום מרטין לותר קינג, אבל גם אלה של העונה כולה (ראו תרשים) מספרים סיפור ברור: ההתקפה של הקאבס מבוססת בעיקר על מהלכים אישיים ופחות על תנועה - עם ובלי כדור. אף אחד לא טען שיש רק דרך אחת ("נכונה") לשחק כדורסל, אבל קליבלנד הנוכחית מעולם לא באמת בחרה להניע את הכדור, בין אם המאמן שלה מתעב את זה או משלים עם זה.

מפתה לדמיין מה עובר באמת בראשו של בלאט. המאמן, שהצליח להוציא מקבוצות הרבה יותר מסכום חלקיהן, נאלץ מכורח הנסיבות המובנות להשלים עם סגנון משחק שמעולם לא אפיין אותו. באירופה בוודאי היה שולח את קווין לאב לקצה הספסל על מהלכיו ההגנתיים אתמול לפנות בוקר. מאחורי סיפור ההצלחה האישי והליטוף לאגו, האם פריק הכדורסל הזה באמת חש תחושת סיפוק?

2. גם אם קליבלנד היתה מניעה כדור, שומרת ומשחקת עם שישה שחקנים, יש סיכוי שהיא עדיין היתה מפסידה. לנוכח התצוגה ההתקפית של גולדן סטייט, קל לשכוח את ההגנה שלה שתיפקדה נפלא.

אלו הם המאזנים של ג'יימס מהשדה בשמונת המשחקים האחרונים מול גולדן סטייט: 7 מ־16, 10 מ־26, 13 מ־33, 15 מ־34, 7 מ־22, 14 מ־34, 11 מ־35 ו־18 מ־38. כשרוב התקשורת בארה"ב מתעסקת בזהות האשמים התורניים למשנתו של הכוכב, היא קצת שוכחת שגם הוא לא בשיא יעילותו נגד הווריורס. האם המלך עירום?

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות