דיוויד בואי היה אהובם של עשרות מיליוני אנשים ברחבי העולם. הזדהיתי במיוחד עם דבריו של ריצ'רד ברנסון, יו"ר "וירג'ין", שאמר: "חשבתי שבואי יחיה לנצח", כי זה בדיוק מה שעבר לי בראש כששמעתי על מותו. לא רק בגלל שלא היה לי מושג שהוא חולה, אלא גם כי יש איזו תחושה משונה, שברוקנרול מתים משתייה, סמים או כדורי הרגעה. גם לבואי היו הרבה מאלה בזמנו אבל הוא הצליח לשמור תמיד על מראה נקי, קלאסי ומורם מעם.
כשאני חושב מה עשתה לי המוסיקה של בואי, עם כל הסטייל, הקלאס וההחצנה, אני יכול להבין למה רציתי להיות איש מוסיקה ואיך הרשיתי לעצמי, לימים, לענוד ברז על הראש. יש אולי משהו מנחם בעובדה שהוא מת בשיא המרץ והעשייה, יחסית לגילו, ולא הפך לאמן קשיש שסובל מזיקנה מבאסת ולא נעים לרחם עליו. לא, בואי מת כמו מלך, עם סטייל ועם תקליט חדש בן שבוע.
השמועה על מותו יצרה באזז חזק בסביבתי הקרובה, ובניגוד לאייקונים אחרים שהולכים לעולמם, חברים טרחו לצלצל ולהחליף תחושות. התקשרתי לחברי יזהר אשדות, שאיתו חלקתי המון שעות בואי בארבעים השנים האחרונות, ושוחחנו על האובדן כאילו הלך לנו בן משפחה אהוב.
אמרתי ליזהר שהזיכרון הראשון שלי מבואי קצת מטושטש. שמעתי את להיט המצעדים הטיפשי והילדותי שלו "הגמד הצוחק" ("The Laughing Gnome"), שאותו הוא סירב לשיר בהמשך הקריירה שלו. הלכתי ליו־טיוב להקשיב לשיר הזה, שבו בואי שר יחד עם ננס המוקלט במהירות גבוהה, ומישהו שם כתב באנגלית שהשיר הזה מזכיר עבודה של שחקן הוליוודי בכיר בעבודות פורנו של תחילת דרכו.
אחרי זה, או שמא לפני, הגיעו "ספייס אודיטי" ו"זיגי סטארדאסט", ואני עפתי אל הקיר, כי פשוט לא הבנתי מה זה הדבר המשונה הזה שאני כל כך אוהב.
יזהר אמר ששמע את בואי בפעם הראשונה ב־1969, בגיל 11, כשהתחיל להקשיב למצעד הפזמונים הלועזיים: "באמת הגיע אז השיר הזה, 'ספייס אודיטי', והיה משונה נורא. אני זוכר שב'להיטון' היה כתוב שיש בשיר הזה כלי נגינה מאוד מתקדם שנקרא סטיילופון, שזה מין סינתיסייזר קטן, שעם עט אתה מנגן על מקלדת שהיא סתם משטח מתכת.
"לפני כמה שנים מצאתי מקלדת כזאת בלוס אנג'לס והבאתי לבן שלי. בעצם המפגש שלי עם המוסיקה של בואי, אפילו כילד, גיליתי מישהו שהוא כבר עתידני, שעושה דברים שאף אחד אחר לא עושה. ככה זה נחרת לי בזיכרון. ובאמת, כזה הוא היה כל חייו, כל הקריירה שלו. וזה מעבר לכמות השירים האדירה שלו, שהיא נגד כל הסטטיסטיקות.
"כל החיים הרגשתי שבואי הוא כמו איזה הורה שמלווה אותי, מישהו שאתה סומך על זה שהוא כל הזמן יהיה שם, ייתן השראה, ייתן דוגמה איך צריך להתבגר כמוסיקאי ולהמשיך להיות יצירתי, איך לא לפחד לחפש את הדרך הייחודית שלך ולא להיצמד למה שהיית או לאופנה מתחלפת. איך להיות מאוד מודרני ופופולרי, אבל בלי להתחנף. לא לשים זין על אף אחד, אבל לא באופן מתריס".
הזכרתי ליזהר שבואי ידע מצד אחד להשתטות, כמו בדואט עם מיק ג'אגר או בתקליט שלם של פאנק ודיסקו עם נייל רוג'רס, ומצד שני הלך למחוזות הדיכאון, ונתקע עם הדיכאון שלו בברלין כמה שנים.
"זה לעשות את מה שהוא חושב לדבר הנכון לעשות באותו רגע", אמר יזהר, "בשבת הקשבתי לכל האלבום החדש שלו, 'Blackstar', כשהיתה לי נסיעה ארוכה באוטו. אני זוכר שאמרתי לעצמי, בוא'נה, האיש הזה הוא האמן הכי חשוב של עידן הרוק, והלוואי שאני אצליח להזדקן כמוסיקאי עם רבע מהיצירתיות שיש לו בגילו.
"בואי גם המציא משהו חדש - את הגלאם. גם אם הוא היה מת בגיל 32, זו עדיין היתה אחת הקריירות המדהימות ברוק. אבל אני חושב שמה שהכי מרשים זה דווקא איך שהוא התפתח בגיל 40, 50, 60. באיזשהו מקום הוא אמר לעצמו, אני כבר לא בתחרות, אני לא חייב לאף אחד כלום, ואני ממשיך לעשות את מה שאני חושב שנכון. והוא עדיין היה רלוונטי ועדיין היווה השראה למוסיקאים ולקהל גם בגילאים האלה".
בואי היה גם שחקן לא רע בכלל בסרטים, ובעולם העסקים היה חלוץ ופורץ דרך כשהנפיק את עצמו בוול־סטריט. הוא גייס 55 מיליון דולר בבורסה ממכירה של עתודות התמלוגים שלו ממוסיקה, ואחריו באו אמנים כמו ג'יימס בראון, רוד סטיוארט ולהקת איירון מיידן. הוא פתח "בנק בואי", והיה גם כרטיס אשראי שלו.
ועדיין, אמרתי בעצב, לא יצא לי אף פעם לראות אותו בהופעה. יזהר אמר שהוא דווקא ראה אותו ב־1975 בהולנד, כשהיה בן 17. "זה היה מופע שבו כל התאורה היתה רק ניאונים לבנים. היום אנחנו כבר רגילים לכל מיני דברים משונים ומעניינים בתאורות של הופעות, אבל אז תאורות היו מאוד סטנדרטיות - אדום, כחול, צהוב, ירוק. מופע החימום שלו היה הקרנה של הסרט האילם 'כלב אנדלוסי' של בונואל, רבע שעה בלי קול. זה היה החימום.
"אתה יודע, טוני ויסקונטי, המפיק שלו בתחילת הדרך, שחזר להיות המפיק שלו בשני האלבומים האחרונים, אמר שבכל השנה הזאת שהם עבדו על האלבום האחרון היתה תחושה שזה מתחיל להיות הסוף. אבל כמו שהוא חי, בצורה הכי אמנותית, הוא הפך גם את המוות שלו לאמנות".
השירים הגדולים של בואי הבחירה שלי - והסדר לא משנהyairn@israelhayom.co.il(איור: מיטל אקרמן כהן)www.yairnitzani.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
