בקושי מתאים ליו־טיוב

מה זה לייט נייט? מי זקוק לה? מי יצפה בה באדיקות, ידבק בה לאורך שבועות וחודשים? למי היא מועילה חוץ מלמגיש שלה, המקבל חיזוק מטורף לאגו בדמות תוכנית הנתפרת סביבו? מי מסוגל לבלות שלושה לילות בשבוע (ויותר) בצפייה באותו אדם, עושה את אותו דבר, תוך שהוא עף על עצמו ודורש מהסביבה לעוף עליו בחזרה? ואיך סטטוסים זקנים מפייסבוק מגיעים לתוכנית בכורה של לייט נייט, שלושה ימים אחרי ששוגרו למקלדת?

מכת הלייט נייט החלה עם "היום בלילה עם גורי אלפי". אלפי הוא קומיקאי ושחקן מוכשר, פופולרי ושנוי במחלוקת. על כל אחד שידליק טלוויזיה למענו, יש לפחות אחד שיכבה אותה. עניין של טעם. התוכנית של אלפי היא כבר משהו אחר. קופי פייסט חיוור של לייט נייטס אמריקניות, שעטנז שלא עבר התאמה לקהל הישראלי, שבע המונולוגים וראיונות הפרווה. לאלפי יש ביד כרגע תוכנית בידור בינונית עם הבלחות קומיות לא רעות. הפורמט שלו מאכזב (שלום לך, "לילה גוב"), אבל יש עם מה לעבוד. מקצה השיפורים חייב להתחיל עם הכנסת אלמנט נוסף לאולפן. אלפי זקוק לבני אדם חדים סביבו. אין לו עם מי לעשות פינג פונג מהיר ומושחז, אין לו את מי לעקוץ - והבדידות קשה. ההודאה בדבר הצורך בסייד קיק היא רגע לא קל לטאלנט, אבל אין ברירה. אלפי יעשה לעצמו טובה אם יביא לו אחד, או כמה, אחרת השחיקה תגיע מהר מאוד.

הרגע המאושר של אלפי ב־2016 התרחש, אפשר להמר, בליל ראשון. הלייט נייט של אסף הראל עלתה לשידור. השוואה ביניהן היא קצת כמו תחרות בין בננה לאייפון, אבל בואו נתחיל. לאלפי יש תקציב לתוכנית טלוויזיה. להראל יש תקציב בקושי לתוכנית רדיו. ההבדלים עצומים. הראל התחדש בשולחן עץ משרדי ממחלקת עודפים, וילון חום עייף ושטיח אדום לא קשור (חום ואדום? באמת?). עציצים שהתייבשו מהניינטיז באיזשהו מחסן תפאורה נשלפו משם, לא מאמינים בעצמם שזכו לראות אור תאורה. טלפון חוגה בצבע חאקי השלים את תמונת הווינטג' הקשה. אה, זה לא סתם מכוער, זו אמירה על כיעור. עכשיו הכל ברור. צחוקים. הבעיה המסתמנת: זה עדיין נורא מכוער. ממש שורף בעיניים.

החיסכון הכלכלי ניכר גם בהמשך של "לילה טוב". הראל הקריא מתוך דפים את הטקסט (אמירה על טלפרומפטר?), נראה אבוד ואומלל עוד לפני הקטעים הקשים באמת. מה היה שם? כתיבה המבוססת על פאנצ'ים מייד אין פייסבוק ועל מחזור ציוצי טוויטר, פינות נונסנס אשר נגררו עד למותן בייסורים, סאטירה וונאבי־נועזת, ודיאלוגים חסרי פואנטה. הכל היה רע לתפארת. הראל נראה נבוך, אבל לא כמו הצופים שלו. ספק אם קהל היעד הדמיוני של התוכנית, סטלנים תל־אביבים מחוקים, מצאו נחמה בבדיחות ברנז'ה (טלפון מיוסי מהערוץ? קטעים), בעומס הפינות (כולל קאמבק של אחת, בת 11 שנה), בפסקול צחוקים מוקלטים (אבוי) או במערכון הדבילי על אפליה מגדרית.

בבכורה הראל מיצב את עצמו בדמות המגיש הלוזר, זה שמרכין ראש מול הציפיות. הוא לא אשם, הוא במקרה הגיע לכאן. ההומור הגרוע, הסתמיות והאינפנטיליות? לא קשורים אליו. ייתכן ש"לילה טוב" חלמה להיות מעבדת ניסויים מופרעת סטייל "ביפ", אבל כרגע היא נראית כמו חומר גלם שבקושי מתאים ליו־טיוב. הנבואה הפסימית־לוזרית המלווה את התוכנית ("הראל מגלה שהמציאות לא השתנתה ומה שלא עבד אז לא עובד גם היום") עשויה להגשים את עצמה הרבה לפני התוכנית ה־200.

בסיום הבטיח הראל שהלילה יגיעו אנשים חדשים לגמרי לתוכנית. ומה לגבי צופים?

לילה טוב עם אסף הראל, ראשון, ערוץ 10, 00:00