כבר שמונה שנים וחצי, מרגע צאת "ישראל היום" לאור, אחראי הקריקטוריסט הוותיק שלמה כהן (72) לקריקטורה היומית של העיתון. יום־יום הוא שם לאייר לכם את הרגע החשוב של 24 השעות החולפות, ועושה זאת בהומור, בביקורתיות ובציניות, לפי ראות עיניו המקצועיות. הוא עושה את כל מה שצריך כדי להצדיק את המשפט: "תמונה אחת שווה אלף מילים", וכך גם חשבה עיריית תל אביב, שבמסגרת פרס סוקולוב לעיתונות תעניק לו בקרוב את פרס "דוש", המוענק לקריקטוריסטים.
לדעתנו זו סיבה מספיק טובה לפגוש את השועל הוותיק, שביולי הקרוב יפתח לראשונה תערוכת יחיד של פורטרטים במוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס בחולון. כבר בפתיחה הוא מבהיר שהוא מצייר 72 שנה, משמע מהיום שהוא זוכר את עצמו. לכן ניתן להגדירו כשותף לבנייתה של תרבות הקריקטורה המודפסת בארץ.
לא מפסיק ליצור. שחנה כהן בפעולה // צילום: עמי שומן
הקריירה הארוכה שלו עברה בכמה נקודות ציון מכובדות, עם מדורים קבועים בירחון "מוניטין", בעיתון היומי "חדשות" ובמגזין של "גלובס", וגם בעיתונים שעדיין איתנו, "ידיעות אחרונות" ו"מעריב".
"קריקטורות זה הכיף שלי", כהן אומר. "מאז שהתחלתי לצייר, תחום הקריקטורות משך אותי, גם כשהתעסקתי בדברים אחרים כמו אנימציה, עיצוב גרפי ועיצוב תלת־מימדי".
מה משך אותך לעולם התקשורת?
"זה לאו דווקא עולם התקשורת. זה יותר העובדה שכולנו רואים הכל, אבל הקריקטוריסט גם מתבונן. הוא רואה את מה שכולם רואים, אבל במקום להגיד את זה בלחש, הוא צועק את זה בקול רם. זה מה שיפה גם בקריקטורה פוליטית - לקחת סיטואציה חדשותית שעליה כולם שמעו או אדם שכולם מכירים ולהציג אותם באור חדש".
לאורך כל שנות יצירתו התנסה כהן בציור על שלל נגזרותיו: שמן, אקריליק, רישום, ציור, איור, עיצוב גרפי ועוד. הוא למד עיצוב גרפי באקדמיה לאמנות בבצלאל - "התקבלתי ישר לשנה השנייה, ובשלישית העיפו אותי", הוא מתוודה. "הייתי יכול ללמד את המורים שם איך לצייר. במהותי אני אוטודידקט והמסגרת לא התאימה לי". אגב, אהבתו השנייה מוקדשת לים, לצלילות, למיפוי אתרי צלילה, חקר הימים והיצורים הימיים. הוא כתב ספרים רבים על שתי אהבותיו אלה והוא ידוע כדייב־מאסטר וכקריקטוריסט גם בחוגים בינלאומיים.
לשבור את הראש
לפני כשמונה שנים הוא הוזמן על ידי עמוס רגב (העורך הראשי של עיתון "ישראל היום"; ס"א) לפגישה. "מקימים עיתון", אמר לו רגב. "תנחומיי", ענה לו כהן. רגב לא התבלבל והציע לכהן לאייר את הקריקטורה היומית בעיתון. "אמרתי לו: 'אחזיר לך תשובה בעוד שבועיים'".
במהלך השבועיים האלה כהן צייר קריקטורה אחת בכל יום, במטרה להבין אם ההתחייבות הזו היא משהו שהוא יכול לעמוד בה. "בתקופה הזו פיתחתי את הסגנון של המדור שלי, את התפיסה הכללית של איך אני רוצה שזה ייראה. בתום השבועיים חזרתי אליו עם חזון מגובש, התחלנו להריץ את הפיילוטים, ומאז זו היסטוריה".
לשלוח קריקטורה בכל יום זה מטורף.
"לגמרי. אני גאה מאוד בכך שלא החסרתי אפילו יום במהלך השנים האלה. זו אכן מטלה סיזיפית - עבודה קשה, קליימקס ואז מתחילים הכל מחדש. זה לקחת הימור בכל יום: לפעמים הנושא ברור מאוד, ואז פיתוח הרעיון והביצוע פשוט קורים מעצמם, אבל לא תמיד זה קל. לפעמים נמאס לי מהנושא החדשותי הכי מדובר, כפי שהיה בתקופת פיגועי הדקירה ואז צריך לחשוב איך 'לתקוף' אותו מזוויות חדשות ורעננות, וגרוע מזה, לפעמים אין לי נושא כלל ואז זו בעיה".
מה עושים במקרה כזה?
"שוברים את הראש, עד שמוצאים. לא מזמן הכנתי קריקטורה, די סתמית, לא משהו מיוחד, חשבתי שלא קרה משהו מעניין אז זה מה שאשלח. מאוחר יותר באותו היום היתה לי טיסה לברלין. שלחתי את הקריקטורה ערב לפני כן במחשבה ששום דבר לא יקרה עד שאקום למחרת.
"אני קם למחרת לידיעות על פיגוע בבית כנסת בירושלים. אני לא חייב לעשות את זה על הפיגוע, אבל הקריקטורה שעשיתי צרמה לי. היא לא התאימה. התייעצתי עם עמוס ושנינו הסכמנו שיש מקום לקריקטורה רלוונטית יותר. יצאתי לטיסה שלי, ועד שהגעתי לברלין כבר היתה לי קריקטורה חדשה. ירדתי מהטיסה ושלחתי אותה".
כהן מצייר בסגנון ריאליסטי, צבעוני וגרפי מאוד. הוא עובד עם כלים טכנולוגיים מתקדמים המאפשרים לו לצייר קריקטורות מורכבות ביותר. "התוכנות והאמצעים שהמחשב נותן לנו הם יתרון אדיר לקריקטוריסט - זה עזר לי באותה טיסה לברלין, שהייתי חייב להחליף את הקריקטורה. הטכנולוגיה שאיתה אני עובד מאפשרת לי לעמוד במשימות שלי בעיתון בצורה הכי טובה. יצא לי להעביר קריקטורות מכל מקום בעולם - באוויר, בים וביבשה.
"יתרון נוסף של המחשב הוא האפשרות לצייר בתלת־מימד. למשל, ברור לי שאצטרך להשתמש במבנה משכן הכנסת לפחות עשר פעמים בשנה לעשר קריקטורות שונות. על כן בניתי ציור בתלת־מימד של הכנסת, ובכל פעם שאני צריך 'כנסת' אני בוחר זווית אחרת מהציור וגוזר אותה כך שתתאים לצרכיי. התלת־מימד מאפשר לי 'לסובב' את הכנסת איך שאני רוצה. גם פורטרטים אני בונה בתלת־מימד - אם יש לי את הפנים של הבן־אדם, אני יכול לסובב אותן לכל זווית, לפתוח ולסגור את הפה, להרים ולהוריד. האפשרויות הן אינסופיות".
סינרגיה דיגיטלית
אתה לא מתגעגע לפיזיות של הציור? לריח, למריחת הצבעים?
"אני הוא זה שמצייר בכל רגע נתון - זו היד שלי שמפעילה את העט הדיגיטלי על המסך. אם חסר לי הרעש של חריקת הציפורן על נייר, אז יש לי הקלטה שלו, ואם חסר לי הריח של הצבע, יש לי ספריי שאני מרסס מדי פעם. כל עוד לא היה את העט הדיגיטלי והעבודה נעשתה בעזרת עכבר של מחשב, סירבתי לגעת בזה - מבחינתי זה לא אני שמצייר, זה המחשב.
"ברגע שהגיע העט הדיגיטלי, אין הבדל מבחינתי בינו לבין עיפרון או ציפורן. הלחץ של היד שלי על הפד או על נייר - זה אותו הדבר. יש אפילו אופציה למרוח את הצבע על המסך בעזרת האצבעות - המסך הוא כמו נייר".
מה הכי חשוב לך בקריקטורה: שתזעזע? שתצחיק? שתהיה אסתטית? או הכל יחד?
"דבר ראשון, שתעביר את המסר, את הרעיון. מדובר בסינרגיה, אלמנט אחד משרת את האחר. האסתטיקה מעבירה את הנושא של הקריקטורה, הגרפיקה מעבירה את המסר. אני הקריקטוריסט הראשון בארץ שלקח את הקריקטורה מעבר לסיפור ולציור, יותר לכיוון ויזואלי, אילוסטרטיבי - לא רק לספר את הסיפור אלא גם לספר אותו בשפה יפה.
"קריקטורה היא שפה שמשתמשת בסמלים ובמטאפורות, שיוצאת מנקודת הנחה שלקורא שלה יש מנעד גדול של הבנה ואופקים רחבים, אבל לצערי לא כולם אוחזים במנעד ובהבנה כזו. על כן האופן שבו אני בונה את הקריקטורה מבחינה גרפית קריטי להבנה שלה".
מה הקריקטורה האהובה עליך?
"זו שאצייר מחר (צוחק)".
