דעת מיעוט

השופט יורם דנציגר, שהיה בדעת מיעוט בהכרעת הדין, הגיע למסקנה כי קיימת תשתית ראייתית המאפשרת את הותרת הרשעתו של זדורוב על כנה, ואולם, בסופו של דבר, לאחר התלבטות, החליט לקבל את הערעור ולהורות על זיכויו של זדורוב מחמת הספק. "התשתית הראייתית בתיק אינה עשויה מקשה אחת", כתב השופט, "החשש כי הספק העולה מהתיק אינו ספקולטיבי, אלא כזה שיש לו אחיזה ממשית בראיות".

השופט דנציגר ציין כי ספק זה מעוגן בתמיהות העולות מההודאות עצמן, כאשר הכוונה היא לתיאורו העקבי של זדורוב בדבר שיסוף מותנה של המנוחה, שאינו תואם את הממצאים; החסרתו את חיתוך שורש כף ידה השמאלית לאחר התמוטטותה; ופסיחתו על זירת הרצח בעת השחזור כשפניו לעבר הקומה העליונה, "באופן שאינו מתיישב עם זיכרון 'חי' ואותנטי של הזירה - זיכרון שהיה מצופה שיהיה בתודעתו של הרוצח".

עוד קבע השופט דנציגר כי הספק עולה גם מקיומן של ראיות אובייקטיביות בתיק, אשר מקשות את גיבושה של מסקנה חד־משמעית בדבר אשמת זדורוב ואינן נותנות מנוח.

מדובר בעובדה שהחתך בסנטר המנוחה נגרם באמצעות סכין משוננת, עובדה שאינה מתיישבת עם תיאוריו של זדורוב שלפיהם ביצע את הרצח באמצעות סכין יפנית "חלקה", ועניין עקבות הנעליים הזרים בתא השירותים, שאין חולק כי אינם שלו.

השופט דנציגר אמר כי מדובר ברצף ראייתי החותר תחת גירסת התביעה ומכרסם באשמתו של זדורוב. לכך הצטרפה העובדה שלמנוחה נגרמו שבע חבלות ראש, שאינן עולות מתיאוריו של זדורוב. עם זאת, דנציגר הדגיש כי "מדובר במקרה גבולי, המצוי כפסע מהרשעה".