מעריצי "מלחמת הכוכבים", זה הסרט שחיכיתם לו

תשכחו מטרילוגיית הפריקוולים הארורה שנעשתה בסוף שנות ה־90. "מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר" הוא הסרט שמעריצי הסידרה חיכו לו. הפרק השביעי בסאגה הבין־גלקטית שיצר ג'ורג' לוקאס אולי אינו מושלם, והוא אולי אינו מגיע לרמה של הטרילוגיה המקורית, אך הוא מספיק מצחיק ומרגש כדי שנסלח לו על כך. יתר על כן, האופן שבו הוא מסתיים מותיר ציפייה גדולה לגבי המשך הדרך - וזהו, ככל הנראה, ההישג הגדול ביותר שלו.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

בצעד חכם הבמאי ג'יי.ג'יי אברהמס והתסריטאי הוותיק לורנס קסדן החליטו ללכת על בטוח ולהשתמש בסרט הראשון בסידרה, שיצא ב־1977, כמפת דרכים. מצד אחד, מדובר בצעד בונה אמון שמנסה (ומצליח) ללחוץ על בלוטות הנוסטלגיה של הקהל המבוגר יותר. מצד אחר, הטקטיקה הזאת מאפשרת ליוצרים להתאים את העקרונות המיתולוגיים העל־זמניים שיצר לוקאס למאה ה־21 (לשם דוגמה, את העלילה מובילים הפעם בחורה ובחור שחור), ולהגיש לצופים שחווים את "מלחמת הכוכבים" בפעם הראשונה גירסת רמיקס של הנוסחה המנצחת.

בכלל, "הכוח מתעורר", שמתרחש כ־30 שנה לאחר אירועי "שובו של הג'דיי", גדוש ברפרנסים ובקריצות לטרילוגיה הראשונה (רובם מוצלחים מאוד), ואין ספק שהרוח שמנשבת כאן היא הרוח שכה התגעגענו אליה. הקצב גבוה, הטון קליל, רבים מהסטים אמיתיים (ולא ממוחשבים), וכך גם רבים מהאפקטים. במילים אחרות, בניגוד לפריקוולים - יש כאן נשמה, יש כאן לב, יש כאן הומור. ויש כאן סרט מאוד מושקע, ומאוד מטופש, שמסרב לקחת את עצמו יותר מדי ברצינות.

הותאם למאה ה־21. מתוך "מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר"

כרגיל אצל אברהמס, הסרט נפתח בספרינט שלא היה מבייש את קרל לואיס. שלוש דמויות חדשות - ציידת גרוטאות בעלת תושייה (דייזי רידלי), סטורם־טרופר שמגדל מצפון ודופק נפקדות (ג'ון בוייגה), וטייס מצטיין בשורות המורדים (אוסקר אייזק) - מושלכות היישר אל עומק האקשן ומוכיחות את עצמן במהרה כתוספות מבורכות לסאגה. מנגד, מי שמתבלט במחנה הרעים הוא קיילו רן (אדם דרייבר), ברנש מרושע ורגיש עם מסיכה שחורה וחרב אור שמבקש להמשיך בדרכו של דארת' ויידר.

לאחר בריחה נועזת מעורף האויב ב־Tie Fighter, שורה של מרדפים מסעירים, הצגה מחודשת וסוחטת מחיאות כפיים של המילניום פלקון (אחת החלליות האהובות בהיסטוריה) ומפגש משמח עם כמה חברים ותיקים (האן סולו וצ'ובאקה), לסרט קצת נגמר האוויר. נפילת מתח מורגשת סביב נקודת האמצע (על רקע הצגת דמות זקנה וחכמה שיושבת על המשבצת של יודה), והמערכה האחרונה מתפזרת, נעזרת בכמה קיצורי דרך תסריטאיים ומעניקה את הרושם שלא היה מספיק זמן כדי להדק אותה (הדבר בולט בקרב החלליות הגדול בסוף, שנופל באיכותו מהקרבות הסופיים ב"מלחמת הכוכבים" וב"שובו של הג'דיי").

עם זאת, אף שהוא צפוי בטירוף, השיא האמוציונלי הגדול של "הכוח מתעורר" מפתיע במידת האפקטיביות שלו, והשוט האחרון (והמושלם) של הסרט יוציא אתכם מהאולם בחיוך אידיוטי ובתחושת התעלות.

בניגוד להאריסון פורד, שעושה חיים משוגעים בתור האן סולו, קארי פישר (ששודרגה מנסיכה לגנרלית) די מתבזבזת כאן וסנוק - המפקד העליון של הרעים - סובל משם מבאס ונראה כמו העתקה נטולת מעוף של תאנוס מסרטי "הנוקמים". אבל, כאמור, כל כך הרבה דברים כן עובדים בסרט, שצריך להיות גרינץ' אמיתי כדי להעניק משקל מופרז למגרעותיו. ג'יי.ג'יי אברהמס הצליח להעיר מחדש את הכוח, והסרט שהוא הוציא מתחת ידיו עומד לגרום לעשרות מיליוני אנשים ברחבי העולם לשוב ולהאמין ב"מלחמת הכוכבים". מה עוד אפשר לבקש?