זה רק פופ

מאוד ברור מה הפך את קולדפליי לענקית הפופ שהיא: הנוסחה. הפורמולה הזו, של להקה כישרונית אבל חסרת חותם מוסיקלי עקבי שעושה את כל הצעדים הנכונים בדרך לתהילה - היא זו שגרמה לי להתרחק מהם כבר מתחילת הדרך. משהו בהנדסה המוקפדת שלהם, בעודף המודעות שלהם ובתבשיל הפופ־רוק שלהם פשוט לא מצליח לתפוס לי את האוזן.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

למזלה של קולדפליי, רוב חובבי הפופ חושבים אחרת. מבחינתם, אין שום צורך בקו יצירה רציף ומנומק. מספיק להנחית את המפיק הנכון באולפן, להביא את כל הרפרנסים העדכניים ולחקות (באינטליגנטיות לא מבוטלת) את הדברים שמצליחים מסביבם.

באלבום החדש, וכנראה גם האחרון של הלהקה, "A Head Full Of Dreams", הם חוזרים אל אותה הנוסחה. אפשר היה להוריד את הכובע בפניהם אם התוצאה היתה דומה לאלבומים הראשונים, אבל נדמה שסיום דרכם המשותפת של כריס מרטין וחבורתו הוא אולי בלתי נמנע.

ההפקה של סטארגייט וריק סימפסון מנתקת את הכבלים האחרונים שקשרו את קולדפליי לעולם הרוק ושולחת את הלהקה לשיוט מאוד לא יציב בשדות הבוגדניים של הפופ. הקו הדיסקואידי והעולץ יחסית הוא הפתעה בהתחשב באופי המהורהר והנוגה של האלבום הקודם (שנכתב בצל הפרידה של מרטין מזוגתו כעשור, גווינת' פאלטרו).

הנתונים האלה מסבירים את הרגע הטוב היחיד כמעט באלבום: "Hymn For The Weekend". כאן כוכבת פופ אמיתית, ביונסה בכבודה ובעצמה (ולא פסאודו רוקר מומר), תופסת את כל הנפח שההפקה מאפשרת לה לתפוס - ומראה לבריטים הקרירים איך עושים את זה נכון.

במחצית של הסופרבול הקרוב וה־50 במספר, שייערך בפברואר בקליפורניה, קולדפליי תהיה המופע המרכזי של המחצית. תתפללו שגם קווין בי תהיה על הבמה כדי שלא תירדמו ותפסידו את המחצית השנייה.