"יהכוֹדו", פלטה אימא וקמה ממקום מושבה מול המסעדה, "בוא נלך לרופא". כן הגיע הזמן. בכניסה למרפאה הלבנה עמד עץ בוקיצה רחב נוף. תמיד רציתי שבסיפורים שלי יופיע עץ כזה. בוקיצה. כמה ריתמיות מוזיקלית יש רק בשמו של העץ, שלוש תנועות שונות במילה אחת. מה זה אומר על העץ ומה על המרפאה שהחליטה לחסות בצלו? איבריה הרחבים של הפקידה בחדר ההמתנה סככו על דלפק הקבלה ולא הותירו מקום לספק: היא בעלת הבית כאן. "גברת, שבי וחכי עד שיגיע תורך", ציוותה בקול עבה.
המפגשים של אימא עם אנשי שררה, אפילו התמצה תפקידם רק בהשגחה על שירותי הנשים בבניין העירייה, היוו עבורה הזדמנות לשטוח בפניהם את השקפותיה וטענותיה על המצב במדינה. משהו מן השררה דימתה לראות גם בגברת העבה. "למה אתם לא דואגים לאנשים שישנים בחוץ על המדרכה? זה יפה זה?" הצביעה על שני חסרי הבית ששכבו כחום היום על המדרכה ממול, עטופים גיליונות עיתונים ישנים. "גברת, כאן זה לא עירייה. שילכו לעבוד", פסקה פקידת הקבלה ונופפה בביטול בזרועותיה, חושפת לרגע את מעטה העץ של הדלפק. "איך ילכו לעבוד. מֵסְכִּינִים. אין להם איפה לישון...". אבל הבוקיצית פנתה לעסקיה ולא נתנה לבה לדבריה של אימא.
הרופא שלמרפאתו הגענו היה אורתופד בעל שם שקנה את עולמו בתחום הגפיים התחתונות. נכנסנו. אימא התיישבה והפטירה כלפי הרופא החשוב "מה שֶׁלומך" ידידותי, ודומה היה כאילו סדקה בכך את החומה הבלתי נראית שעמל להציב בינו ובין חוליו. היא סבלה קשות בהליכתה, תוצאה של שנות עבודה מאומצת. הרופא בדק את רגליה, פסק מה שפסק, כתב מה שכתב, ושוב חצינו את הפקידה העבה, עץ הבוקיצה, שני חסרי הבית ("קחו קצת כסף. שתהיו בֶּריאים"), בדרך לאוטובוס הבין־עירוני.
אימא הקפידה למלא בדבקות אחר הוראות הרופאים, אולם לא זנחה את אמונתה בקמעות ובלחשים. נהגה לפזר גרגירים חומים במחבת ולקלותם על האש שעה קלה עד שהיו לעיסה צמיגית לבנה, וקטורת עשנה המחניק מילא את חלל הבית שחלונותיו נסגרו לצורך הטקס. את המחבת העבירה מעל ראשינו ומקומנו לבל תשלוט בנו העין הרעה. ריחם המחניק של הגרגירים החומים, "נֶבָאנְד", היה מבריח אותי החוצה לנשום אוויר צח ובדמיוני תהיתי, שמא כך הריחה הלבונה, מסממני הקטורת בבית המקדש, שריחה הרע לא מנע ממנה לתרום את חלקה לקטורת הריחנית, שכל תענית שאין עמה מפושעי ישראל אינה תענית.
מעת לעת מצאתי בכיסיי שקיות קטנות של מלח בישול גס ועם הזמן מלאו קירות הבית תמונות של צדיקי ישראל וקדושיו שאמי מינתה אחר כבוד להיות פטרונים של בני המשפחה ומליצי יושר בפני האלוהים. "תיקח, תשים בכיס. זה טוב. גם אחיך לקח שלוש כאלה למשפחה שלו. אתה לא מאמין?! נו, תיקח", הפצירה בי להיענות לאביזרי השמירה המאגיים.
אבא התבונן במחזות הללו משועשע, ונהג להפטיר מתחת לשפמו העשוי "אֶהּ, דָּרָוָרִי", לאמור שטויות והבלים. סיפר שפעמים רבות בכפר הולדתו באו לאביו, שהיה תלמיד חכם, וביקשוהו לכתוב קמע לברכה ולרפואה, אולם סבא לא אבה בשום פנים ואופן להונות את הבריות ושילח את הפונים מעל פניו. לא האמין במעשי להטים.
תקופה מסוימת שרר עוני גדול במשפחה, עד כי בניה נאלצו לחזר בין בתי העיירה בתקווה להחליף דברי סדקית בעד כיכר לחם. יום אחד ניגשה לראש המשפחה אישה מנשות המקום, לא יהודייה, וביקשה תרופה למצבה: להשיב את בעלה. סבא, כדרכו, השיב את פניה ריקם, וזו בייאושה פנתה אל אבי, שהיה אז נער צעיר. "בעלי נעלם מן הבית. הוא מתכוון לגרשני ולקחת אחרת תחתיי. אם לא אביך, עזור לי אתה", התחננה. אבא סירב בטענה כי איננו רופא ובכלל עודנו נער, ואינו מלומד במעשים מן הסוג הזה. האישה לא הרפתה ממנו וכמוכת אמוק טלטלה את ידו שעה ארוכה בעודה כורעת על ברכיה.
נתעוררו רחמי אבי על העלובה, ובצר לו, כתב פסוק על רצועת קלף וציווה על האישה לשטוף את המילים במים ולשתותם. אחר כך נמלט מן המקום, אחוז אשמה על הונאתה של המסכנה. והנה, בתום שבוע חזרה האישה לבית סבי ובידיה עופות, קמח ושמן, מנחת תודה. לבני הבית המופתעים והרעבים סיפרה כי הקמע של הנער הצעיר עזר לרפא את בעלה, שחזר והשלים עמה. אבא נהג לספר לנו את הדברים לא כמתפאר אלא כמטיף שלא להתפתות אחר עניינים שאינם בשליטת השכל. אבל אימא היתה נועצת בו זוג עיניים נזעמות ומאשימה אותו באפיקורסות ואגב כך גם מטילה ספק בכוונות התפילה שלו. הוא חזר לסדר, אבל הספיק להגניב אליי קריצת עין משתפת.
כעת, באוטובוס הביתה חזרה אימא ומיששה את שקית המלח, פתחה את ספר התהילים והחלה למלל פרקים מתוכו. בת שתים עשרה היתה בעת נישואיה. אותה שעה המה הכפר ורחש סידורים אחרונים של עזיבת כל היהודים בדרך למדינתם שאך נולדה. המשיח בא והתיישב בכל מקום שבו שוחחו היהודים בחדשה המרעישה. שמו של המשיח היה דוד בן־גוריון. המשפחות חששו מפני הלא נודע בארץ החדשה, ולפיכך ניסו לסדר הכול טרם היציאה, גם לזווג זיווגים. לאהבה לא היה מקום. הניחו שתבוא עם הזמן. או שלא.
בת חמש עשרה וקצת הרתה ובת שש עשרה כבר ילדה בת בכורה. מעולם לא הספיק הזמן לעצור ולהרהר בדבר. חייה של אמי טוו אריג גס רצוף אניצי פשתן כהה. בתוכו צררה את הנאותיה שהשליכה אחר גווה, כדי למנות בסוף היום את חובותיה שרק הן היו עולמה. כעת ישבה באוטובוס המוביל לשכונת מגוריה ומולה אני, הסופר את קמטיה ומודד את צעדיה הכבדים, משגיח לבל תמעד במדרגות בירידה אל המדרכה החשוכה.
מול תחנת האוטובוס בהק בניין המרפאה השכונתית הלבן. מדי בוקר, בלכתי לבית הספר, ראיתי שם חבורת נשים מבוגרות שהשכימו קום וישבו ראשונות בפתח המרפאה, מקדימות את הפקיד המשופם כדי לזכות במספרי הכניסה הראשונים אל הרופא המשפחתי. הרופא ידע את שפתן, ניען וכיחן של הנשים הללו, שסיפרו לו הכול מלבד על מחלתן. סבלני היה, ומעולם לא הפריע למישהי לפרוק את אשר על לבה. לכן היה התור לפני חדרו מתארך ומשתרך אל מול הכניסה השקטה לחדרו של הרופא השני שמיעט בדיבורו ובהקשבתו.
בתום הביקור, משתמו צרות הזקנות ונסתתמו טענותיהן, נהג הרופא להפטיר בפרסית מלומדת: "עכשיו, איזו תרופה תרצי שאכתוב לך?" ידע בהן שעם כל בחירתן לחיות את חייהן מחוץ לזרם החיים המודרני, היו הזקנות בקיאות ברזי הכמוסות והכדורים השונים. לא תמיד ניצלו החולות המדומות את המרשם והעדיפו להשקיע את הכסף שנחסך בקניית חינה אדומה משובחת, מתכון ידוע לחיזוק שורשי השיער שהאמינו גם בסגולותיו לחדד את הזיכרון ולהבהיר את המחשבות.
גם אימא נהגה לשלחני אל הרופא המפורסם עם רשימת תרופות שקבעה מראש, ולאחר שעה ארוכה, שבה נאלצתי להמתין ולצלוח את שיחותיהן של הזקנות הראשונות בתור, נכנסתי אליו. הוא העניק את המרשם ללא בדיקה תוך שהוא צובט בלחיי ומורה לי בחיוך לא לשכוח לומר לאימא "לא לִתְעַסְבֵּן יוּתר מדי. זה לא בריא...".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו