ופתאום, בדקה ה־16, שמענו שני פיצוצים

שש שעות לפני שהפיגוע תפס אותי בסטאד דה פראנס, טיילתי בעיר עם חבר שחי בה. "תגיד, לא מפחיד לך עם כל האיסלאם בצרפת, אומרים שמסוכן פה עכשיו לישראלים", שאלתי. "תאמין לי, יותר בטוח פה מאשר בישראל", הוא השיב, ואני האמנתי לו, כי באותם רגעים זה נראה מאוד נכון.

מאוחר יותר, כשישבנו באיצטדיון במשחק בין צרפת לגרמניה, בסביבות הדקה ה־16 של המשחק, שמענו שני פיצוצים אדירים, ואחריהם עוד אחד, חלש יותר. אנחנו היינו היחידים שנבהלו לרגע; כל הצופים מסביב היו משוכנעים שזה חלק מהפירוטכניקה שמלווה את המשחק.

"תראה מה זה, לכולם ברור שאלה זיקוקים, ורק אנחנו עם הפחדים האידיוטיים שלנו מהארץ", אמר לי חבר אחר בגיחוך. גם זה נראה נכון לרגע, אבל האמת העגומה התבררה מהר מאוד. לקראת סוף המשחק החלו נהירה של צופים לחלק העליון של הטריבונה והתגודדות בסמוך לשערי היציאה, והיתה תחושה שמשהו לא טוב קורה.

ההודעות מהארץ הקדימו בכמה דקות את הסדרנית המקומית, שהסבירה ש"קרה משהו בחוץ, ואתם מתבקשים להישאר רגועים במקומות ולחכות להנחיות". כשהסברנו לה שאנחנו מישראל, נמרח על פניה חיוך של הקלה: "אז אתם בטח יודעים לבד מה לעשות", אמרה והלכה להרגיע צופים אחרים.

שעה ארוכה המתנו באיצטדיון, כי לא נתנו לצופים לצאת. רבים ירדו לכר הדשא, מבוהלים. רק אחרי שעה ארוכה הצלחנו סוף סוף לצאת החוצה, ואז התברר שבדקות שחלפו המקום הפך לשטח צבאי. עשרות חיילים ושוטרים בכל פינה סרקו את הסביבה במבטים מודאגים והורו לכולם להתקדם. לאן - בשלב הזה גם הם לא ממש ידעו.

הנחשול האנושי נעצר לבסוף בכניסה לתחנת הרכבת סנט דניס הסמוכה לאיצטדיון, וכך, מבלי משים, הפכו רבבות האוהדים למטרה. מכיוון שהיה ברור שייקח עוד זמן רב עד שהרכבת תצא מהתחנה, וההתקהלות ההמונית ברחוב הפתוח נראתה לנו כמו רעיון פחות מוצלח באותו רגע, החלטנו לצעוד ברגל לצד הכביש הראשי, עד שהצלחנו לעצור מונית.

חשבנו שהאירועים מאחורינו, אבל כשהתקרבנו למלון גילינו שהפיגוע באיצטדיון היה רק הפרומו לזוועה שהתרחשה כמה עשרות מטרים מהמלון, בקפה "לה בל אקיפ" ברוּ דה שארון, שם רצח מחבל ביריות 19 בני אדם.

בכניסה למלון ניצבו שוטרים ובדקו כל מי שנכנס. בעצם, זה היה "עוצר מרצון". מי שרצה לצאת מהמלון הורשה, אבל לא היה בשביל מה: כל מקומות הבילוי נסגרו מייד, הרחובות היו ריקים.

העיר השוקקת הפכה לעיר רפאים.