מגוחך ומרגש בו בזמן

מצד אחר, הוא מתהדר בפסקול אופראי שמימי ומגולל מעשייה סופר־אפקטיבית מבחינה רגשית. הדיסוננס שנוצר בעקבות ההתנגשות החזיתית בין רכיביה השונים של היצירה מניב סרט איום ונפלא, שמצליח להיות בו בזמן גם מגוחך וגם מרגש.

במילים אחרות, "הטנור" הוא סרט רע. אבל הוא כל כך רע, שבנקודה מסוימת הוא כבר הופך לטוב. ואף שהוא מתמיד לעורר צחוק מכל הסיבות הלא נכונות (לא מעט בשל ההתעקשות של הקאסט הבינלאומי לדבר זה עם זה באנגלית שבורה), אין ספק שהוא עובד. לראיה, סצנת הסיום המופרעת וחסרת הבושה שלו תגרום לכם לייבב כמו תינוקות.

כשהצופים פוגשים בו לראשונה, ג'ה־צ'ול (שמגולם בידי יו ג'י טאי, "שבעה צעדים") בדיוק מתחיל לכבוש את במות אירופה בזכות שירתו רבת העוצמה. העתיד נראה ורוד, אך רגע לפני הפריצה הגדולה הטנור הגיבור שלנו מאובחן כסובל מסרטן בבלוטת התריס, ובמהלך הניתוח להסרת הגידול נפגעים מיתרי הקול שלו. מכאן מתחיל מסע התאוששות ארוך, מדהים ורצוף ניסים רפואיים, שבמהלכו ג'ה־צ'ול ירים את עצמו מהרצפה, ילמד את עצמו לשיר שוב וימצא את הכוחות הנפשיים לשוב לבמה. מי שיעזרו לו במשימתו הם רעייתו הנאמנה (צ'ה יה־ריון), שלא פוסקת מלהאמין בו, וסוכנו־חברו היפני, קוג'י (יוסוקה איזייה).

במפגן די מדהים של חוסר מודעות עצמית, התסריטאי־במאי קים סאנג־מאן אינו נרתע מלקחת את הדרך הארוכה אל קו הסיום. כל נקודת שבר שנקרית בדרכו של ג'ה־צ'ול נסחטת בגוזמה עד הטיפה האחרונה, והסיפור כולו טבול בשכבה כפולה ומכופלת של מלודרמה נטולת עידון.

בסופו של דבר, ההתמדה משתלמת. "הטנור" אולי לא מאמין באנדרסטייטמנט, אבל הוא מאמין בדמעות. אל תשכחו טישו.

"הטנור", דרום קוריאה/סרביה/יפן 2014