במשך דקות ארוכות מנסה דבל'ה גליקמן להיזכר באיזו שנה זכה בפרס השחקן הטוב ביותר על תפקידו בסידרת הדרמה "שטיסל". זה קרה לפני פחות משנתיים, בינואר 2014, אבל דבל'ה מכווץ את מצחו, גבותיו מסוככות על עיניו המחפשות תשובה בנקודה רחוקה באופק, ופשוט אין לו מושג.
"אני כל כך לא טוב בזמנים. מימד הזמן אצלי נע ונד. אני לא בטוח מה קרה אתמול ומה קרה לפני שנה. אני כמעט לא רושם דברים. אני אפילו מתקשה להיזכר מתי צילמנו את העונה הראשונה של 'שטיסל'. הדבר היחיד שאני כן יכול לומר בוודאות הוא שזה היה בקיץ".
עם מוני מושונוב ב"זהו זה!". "כן יהיה איחוד, לא יהיה איחוד... כולנו עצלנים" // צילום: משה שי
ועכשיו חורף. "אל תשכחי לכתוב שנפגשנו ביום שבו התחילה הסופה", הוא מבקש. "זה מזג אוויר נפלא. אני מת עליו. הוא מזכיר לי את פאריס".
אנחנו יושבים בבית קפה קטן בדרום תל אביב, שלוליות מקיפות את השולחן שלנו, והשיחה בינינו נזילה בדיוק כמותן. דבל'ה (65) מהורהר, מרחף ונודד במחשבותיו למחוזות לא ידועים.
הוא לוגם אספרסו קצר ומצית סיגריה בסיגריה. ברור שהוא לא יודע לומר כמה כאלו הוא מעשן ביום. "אני מעשן כמה שצריך. יש לי כוונה אמיתית וממשית להפסיק לעשן. אני משתדל מאוד לרצות להפסיק לעשן. אני אפסיק, אם כי אני לא רוצה שייפסק העניין הזה".
"שטיסל" עטורת הפרסים חזרה בשבוע שעבר לעונתה השנייה (שבת ב־22:00 ב־yes Oh). גליקמן הוא שלום ("שולם") שטיסל, מנהל תלמוד תורה, אלמן, שחולק דירה בשכונת מאה שערים החרדית עם בנו הצעיר עקיבא (מיכאל אלוני).
"בעיניי, שולם הוא התפקיד הכי משמעותי שעשיתי. ברגע שקראתי את התסריט, ידעתי שאני חייב לשחק את התפקיד הזה. התסריטאים אורי אלון ויהונתן אינדורסקי עשו עבודה גאונית.
"האינסטינקט הראשון שלי כשאני קורא תסריטים הוא לשנות, במיוחד מבחינה קומית. ופה - כלום. אפילו לא את ההערות בסוגריים. הבמאי אלון זינגמן אנין ורגיש, ונוצרה מלאכה נפלאה של צוות שחקנים. זאת סידרה על משפחה במלוא מובן המילה, כמו 'הסופרנוס'. במאפיה, הערך העליון הוא המשפחה והכבוד ועם מי מתחתנים. ככה גם ב'שטיסל'".
לעונה הנוכחית מצטרפים, בין השאר, ליא קניג, כאמו של שולם (במקום חנה ריבר, שנפטרה בשנה שעברה), וששון גבאי, כנוחעם, אחיו הצעיר, המצטייר בפרקים הראשונים כטיפוס תחמן וגרגרן.
"באופן מפליא ומופלא נוצרו ביני לבין ששון יחסים אמיתיים של אחים. קשר אינטימי של חברי נפש, כאילו אנחנו מכירים ומשחקים יחד מאז ומעולם, למרות שזה שיתוף הפעולה הראשון שלנו".
בסידרה אתה נראה כאילו היית חרדי מאז ומעולם - עם זקן ארוך, יידיש שוטפת, גינונים חרדיים ומחוות אבהיות. ובמציאות אתה תל־אביבי, חילוני ובלי ילדים.
"אנחנו מאוד שונים, שולם ואני, ולכן אני נהנה לשחק אותו. אני לא מבין איך מישהו יכול לשחק את עצמו. אולי בעולמות של ריאליטי, וגם שם זה נראה לי בלוף מוחלט. כשחקן, אם אתה רוצה לגעת באיזושהי אמת אותנטית, אתה צריך להתרחק מעצמך.
"לא הייתי יכול לשחק בסרט דוקומנטרי על עצמי, הייתי נבוך מזה. אני לא חושב שאדם באמת יודע ומכיר את עצמו. קל לי לשחק דברים שאני רק יכול לדמיין אותם".
• • •
גליקמן מתגורר בתל אביב, ליד רחוב דיזנגוף, עם בת זוגו בשש השנים האחרונות, שלומציון קינן בת ה־46. הקשר ביניהם החל קצת אחרי שגליקמן סיים מערכת יחסים בת שלושה עשורים עם השחקנית ג'יטה מונטה.
"שלומציון היא אישה מדהימה. יצור מופלא וחד־פעמי. וג'יטה היא אישה מדהימה. באמת מדהימה. העיסוק הפומבי בפרידה שלנו לא היה קשה כמו מה שקרה לי בפנים. פרידה היא לא צחוק. פרידה זה דבר נורא. שינוי קשה וכואב שאתה צריך לעבור עם עצמך".
הם מגדלים כלב אחד ושני חתולים, בהם אחד שאיבד רגל בתאונת דרכים. נוסף על אלה מאכילה שלומציון קהילה של עשרות חתולי רחוב. "מחר אנחנו נוסעים לקרואטיה לחמישה ימים, ושלומציון דאגה שיהיה מי שיאכיל בהיעדרה את חתולי השכונה.
עם ששון גבאי ב"שטיסל". "נוצרו בינינו יחסים אמיתיים של אחים, למרות שזה שיתוף הפעולה הראשון שלנו" // באדיבות יח"צ יס
"היא נלחמת בכל החזיתות בנושאי איכות סביבה ובעלי חיים. אם היא מוצאת ציפור פצועה, היא מייד רצה איתה לספארי כדי שתקבל טיפול. עכשיו היא מובילה קמפיין ענק וחשוב להצלת עמק מוצא", הוא מתחיל להתרגש.
"רוצים למחוק את שמורת הטבע ולפגוע באלפי חיות בר, שזה הבית שלהן. את מבינה את זה? יחליפו את אגם מוצא הקסום בחנויות ובבתי דירות, כאילו כדי לסייע להוריד את מחירי הדיור. אבל זה לא נכון, הדיור שם יהיה יקר. ככה זה בכל מקום פה, יש תאווה לחסל את החי ומקורות הטבע, לבנות ולבנות מהר. ובלאו הכי האטום ייפול עלינו ויגמור הכל.
"העניין המרכזי במדינה שלנו הוא תמיד הישרדות מול סכנת השמדה. מפחידים אותנו שהכל פה ארעי ועלול עוד מעט להתמוטט, להיגמר, להימחק. או על ידי פצצת אטום, או שניחנק ממחירי הדירות. טעם החיים הולך ואובד. טעם החיים - ליצור, לטייל בטבע, לבלות עם האנשים האהובים עליך, לשתות כוס יין בערב. כל הזמן מסיחים את דעתנו".
יצא לך להצטער במהלך השנים שאין לך ילדים?
"לא. לא היתה בי מעולם כמיהה להביא ילדים, ולא הרגשתי שילד חסר לי. זה לא שקיבלתי החלטה לא לעשות ילדים, אלא מדובר במשהו שקרה באופן טבעי, כי לא התאים.
"אולי אני עוד אעשה ילד. או הרבה ילדים. נחיה ונראה. כרגע זה מוקדם מדי בשבילי. אני לא רוצה להיחפז.
"תראי את חבר שלי בראבא, שהביא לעולם ילדה בגיל 65. ולדעתי הוא עשה את זה מוקדם מדי. הוא היה קצת פזיז, בעיניי. לכל העניין של ילדים מתלווה פחד גדול נורא".
ומה שלומציון חושבת?
"את זה תצטרכי לשאול אותה".
דמיינת פעם איזה ילד היה יכול להיות לך?
"לא. לא דמיינתי אף פעם ילד שלי, איך ייראה, מה יהיה אופיו. כן ברור לי שלא אוכל לעזוב אותו.
"ילד זה מגבלה גדולה מאוד בחיים. אם היה לי ילד, לא הייתי זז ממנו. הייתי נשאר ער כל הלילה לוודא שהוא נושם. הייתי הולך איתו לגן ולבית הספר ולחברים. אי אפשר לחיות ככה.
"ואיך מלמדים ילד להיות בן אדם? אני בעצמי לא יודע כל כך מה זה להיות בן אדם. אני לא מספיק מבין ויודע בשביל לעשות ילד. אני צריך להיות יותר קשיש וחכם כדי לגדל ילד, ושיהיה לי מספיק מה ללמד אותו ולהעניק לו. אם אתה עושה ילד כשאתה בעצמך ילד, ושניכם מגדלים את הכרבולת על הראש באותו זמן, פחות או יותר, מה אתה יכול ללמד את הילד שלך?
"יש הורים שאומרים, אנחנו החברים של הילדים שלנו. מצאו להם עוד חבר שהוא בן דמותם. זה מוזר לי. אני חושב שלילדים צריך להעניק חוכמה גדולה מאוד מלמעלה, כמו גורו. אז זה עוד מוקדם לי מדי.
"כשולם, שמחתי שפתאום יש לי בן ועוד כל כך יפה, כמו מיכאל אלוני. הוא ז'אן מארה של העידן שלנו".
• • •
הוא נולד וגדל בתל אביב. את שירותו הצבאי עשה בלהקת חיל הים. בשנות ה־70 וה־80 שיחק בתיאטרון והופיע בסרטים רבים, המרכזי שבהם הוא "הלהקה". באמצע שנות ה־80 הצטרף לצוות "זהו זה", ציון דרך בקריירת המשחק שלו, שהכניס אותו לתודעה הציבורית.
בסוף שנות ה־90, כשהתוכנית ירדה מהמסך, היה נדמה שגם גליקמן נדד לשולי הדרך. בוודאי בהשוואה למוני, בראבא, גידי וקושניר, שהצליחו לשמר את מקומם על מפת הבידור. הוא שיחק בסדרות הטלוויזיה "שאול", "בובי ואני" ו"מסודרים", וביקר ב"רק בישראל", "משחק מכור" ו"סברי מרנן". לפני שנתיים השתתף בסרט האימה "מי מפחד מהזאב הרע".
בתיאטרון שיחק בקאמרי ובהבימה. בשנים האחרונות הופיע ב"מסיבת יום הולדת" של קבוצת התיאטרון "עת", שהקימו עודד קוטלר ולאורה ריבלין, וב"פימה" של תיאטרון אנסמבל הרצליה. "היתה תקופה, אחרי ש'זהו זה' ירדה, שהם כולם עבדו יותר ממני. בפירוש".
זה הפריע לך?
"מדי פעם. כן. לפעמים התעוררתי בבוקר וחשבתי, רגע, עובר זמן ואתה לא עושה. היו לי תקופות של עצלות, ממש כך. אני לא אמביציוזי. אני יותר לא עושה מאשר עושה. אבל בסך הכל, אני לא נובר וחופר ומנסה להבין מה קרה ואיך. אני לא מנתח וחושב מה היה פה ומה היה שם".
אתה מצטער על התקופות שבהן לא עבדת?
"כן. אולי זאת הבעיה הזאת שלי עם מימד הזמן. אני לא מאוד מודע לזמן החולף. התשוקה שלי כשחקן לא שככה אף פעם. אבל יכול להיות שהתשוקה לעשייה היתה כבויה מדי פעם.
"יש לי תשוקות לעשות דברים. אבל אין לי התרפקות על פרק שהסתיים בחיים, ואין לי תכנונים מסודרים לעתיד. ובעיקר, אין לי משאת נפש להטביע את חותמי".
בתקופות שבהן עבדת מעט, לא פחדת שישכחו אותך?
"אני לא עושה את השיקולים האלה. זה אף פעם לא הדאיג אותי. אני לא מותג ואני לא סוחר בעצמי. מובן שחשובה לי מאוד אהבת הקהל, ומתברר שאהבה היא לא דבר שדועך כל כך מהר.
"אז נכון, היתה תקופה שבה עבדתי פחות, עבדתי בטפטופים. אבל עכשיו, כשאני עושה את 'שטיסל', לא מעניין אותי לעצור ולנסות להבין למה לא עבדתי הרבה.
"מבחינת החשיפה שלי אל הציבור ושל הציבור אלי, ברור ש'זהו זה' היא הדבר המשמעותי ביותר שעשיתי עד היום. זה היה דבר עצום ונפלא, שהתפתחתי בו עם השנים מבחינת היכולות הקומיות והשפה. אף אחד לא יכול לערער את מעמד התוכנית הזאת".
כשאתה מסתכל על הקריירה שלך לאורך השנים, אתה מרוצה ממנה?
"קשה לי להבין איך אנשים עושים סיכומים. גם לא סיכומי ביניים. איפה אני עומד, מה עשיתי עד היום. אין לי את העניין הזה. אולי בזה, בין היתר, מתבטא חוסר ההתבגרות שלי. אני לא מבין את העניין הזה שאדם פתאום עוצר, יוצא מעצמו ומסתכל על חייו. זה ממש משונה בעיניי. אני יכול להבין אולי מישהו שמסתכל על חייו של אדם אחר. למשל, הורה שמסתכל מהצד על בנו, או בן שמסתכל על אביו.
"לכן אני בכלל לא מכיר במילה קריירה. אני מתעב את המילה הזאת. באופן כללי, אני אף פעם לא לגמרי מסופק. לכל היותר אני יכול ליהנות".
לא מסופק עד כדי דיכאון?
"כל הזמן, מה זאת אומרת. בלי סוף. דיכאון זה הבסיס. יש רגעים שהם לא דיכאוניים. אם דיכאון הוא לא הבסיס, איך אפשר להיות מאושר? צריך להיות מדוכא כדי לדעת שאתה מאושר מדי פעם".
עכשיו אתה לא מאושר?
"עכשיו טוב לי, במיוחד כי אני לפני נסיעה לחו"ל. אני מאוד אוהב לנסוע ולטייל. לא אוהב להיות תייר, אבל אוהב לנדוד בעולם. אוהב לאכול. נורא אוהב לאכול. תני לי לאכול צדפות בפאריס, לשתות את הנוזל שלהן, להרגיש את הים, ללוות את המנה עם יין מוסקדה - זה נהדר.
"רוב הזמן אני לא מאושר. אבל בגלל זה רגעי האושר הם נהדרים. ומה זה אושר? מצב רוח טוב? שביעות רצון? מאוד טוב לי כשאני עובד. מאוד טוב לי עם האישה שאיתי.
"אין אושר תמידי, תמיד מרחף צל הידיעה שהמצב חולף. העיסוק שלי תמיד מערב אושר ונפילה. בפרמיירה בתיאטרון, למשל, יש פחד נורא לצד התרוממות רוח והתרגשות עצומה. אתה נהיה כמו בן אלמוות".
אתה אומר שאתה עדיין מתבגר מבחינה מנטלית. מה עם ההתבגרות הפיזית?
"פיזית אני עייף יותר. בגלל הסיגריות אני סובל משיעולים בבוקר. אבל זה בסדר, מחר אני מתחיל להתעמל, לעשות הליכות ולאכול בריא. כבר הרבה שנים אני מחר מתחיל את כל אלה וגם מפסיק לעשן. אני יודע שאני צריך להיות מודע יותר, אבל האינפנטיליות משאירה אותי צעיר.
"העבודה על 'שטיסל' היתה קשה שאין כדוגמתה, מלבד זה שהיתה העבודה שהכי נהניתי ממנה אי פעם. בעונה הראשונה שיחקתי במקביל גם בשתי הצגות. כלומר, זה לקום בשלוש בלילה, להגיע בארבע לסט, כדי שיספיקו להדביק לי זקן ופאות, יסדרו לי את הבטן, למרות שיש לי אחת משלי, וילבישו אותי לפני יום צילום של יותר מ־12 שעות.
"קשה לי להאמין איך אחרי ימי צילום עוד הלכתי מדי פעם להצגות, ואחריהן, בלילה, למדתי את הטקסט ליום הצילום למחרת. בצילומים של העונה השנייה כבר לא העמסתי על עצמי שום דבר נוסף".
• • •
בשנות ה־60 איבד גליקמן את אחיו חגי, טייס חיל האוויר, שנהרג בהתרסקות מטוס. בחודש שעבר נפטר אחיו הבכור, אברי, מסרטן.
"ראיתי את אברי שוכב מת, שעה לאחר שנפח את נשמתו. הסתכלתי וזה לא היה מובן לי. אתה רואה את האיש לפניך ואתה לא מבין את המצב. אוקיי, אין חיים בפנים. מה קורה עכשיו?
"הייתי צמוד אליו בחודשים האחרונים, יחד עם חמשת ילדיו ואשתו. הוא היה בן 78, שזה צעיר במושגים של היום. רק לפני ארבעה חודשים נסענו לבר המצווה של הנכד שלו בשטוקהולם. בבת אחת קפץ עליו סרטן ריאות, מבלי שעישן סיגריה אחת בימי חייו, וכילה אותו אל מול עיניי. היו עוד המון דברים שרצה לעשות.
"מסתבר שמתים. לאחרונה המוות חזר לאופנה. שאול אברון ואלי לנדאו, שהיו חברים מאוד קרובים שלי, מתו. ואני ממשיך לחיות עם המתים, לנהל איתם דיאלוגים. מישהו סיפר לי בדיחה לפני כמה ימים, ומייד אמרתי, אני חייב להרים טלפון לשאול ולספר לו".
למרות שאתה לא מתכנן את העתיד, מה בכל זאת היית רוצה לעשות?
"הרבה פעמים, כשהמסרגות עובדות לי בראש, אני אומר לעצמי, וואו, מה אפשר היה לעשות ב'זהו זה' עם המציאות של היום. החומרים הולכים ומתרבים מיום ליום. כמעט על כל דבר שמתרחש אני חושב מה היינו יכולים לעשות".
אז זה יקרה או לא?
"אנחנו בעיקר מדברים. כן יהיה איחוד, לא יהיה איחוד. כולנו עצלנים, כל אחד עסוק בעניינים אחרים. נפגשנו לא פעם וחשבנו על זה. אף אחד מאיתנו לא סוחר. אם מישהו מאיתנו היה סוחר, יכול להיות שזה היה קורה. כי יש פה גם צד פיננסי שיכול להצליח".
אתה חי ברווחה כלכלית?
"ממש לא. לפחות הדירה שאני גר בה היא שלי. גם זה משהו, בגילי".
התוכנית לא סידרה אתכם כלכלית
"בכלל לא. בכל מקום אחר בעולם, תוכנית בסדר גודל כזה, שרצה כל כך הרבה שנים בהצלחה מטורפת, היתה יכולה לסדר כל אחד מאיתנו לכל החיים. רק מהריבית על הכסף יכולנו לחיות ברווחה. בסדר, אולי זאת גם פונקציה של גודל המדינה והקהל".
אתה יכול לראות את "זהו זה" מצליחה באותה המידה היום?
"אני לא חושב שהיא צריכה לחזור לטלוויזיה באותה מתכונת כמו פעם. אולי רק כספיישלים. אני כן רואה אותנו יחד על הבמה. מאוד קשה לי לראות מצב שבו הקאסט שלנו לא יצליח".
מה תעשו אחרת?
"הדברים צריכים להיות קצביים יותר, זריזים וקצרים. מבחינת חומרים, אני לא דואג, זאת לא תהיה בעיה בשבילנו. אין לי שום ספק שיחד אנחנו יכולים להיות יותר מצחיקים מכל אחד אחר".
מה מצחיק אותך בטלוויזיה היום?
"'ארץ נהדרת' ו'גב האומה' מצחיקות אותי, אם כי אני מרגיש שהיצירה שם מלווה בפחד כללי. מציבים גבולות. עברית היא שפה בלי אנדרסטייטמנט, ולכן צריך ללחוץ יותר על הגז. להטיח יותר בפרצוף, וזה פחות קורה פה.
"יש לי תחושה שגם בתוכנית שאמורה להיות סאטירה, מחפשים איזשהו איזון מול האלימות. מתנהלים בזהירות. הרי אנחנו מקום מאוד אלים, מכל בחינה. תראי מה קורה כאן בשבועות האחרונים, לאיזה שיאים של אלימות הגענו".
מה אתה חושב על מה שקורה כאן?
"אני רואה לאיזה שיאים מגיע הניצול הפוליטי של הדת. בעיניי הוא גובל בעבודת אלילים. מקומות קדושים, אבנים קדושות. זאת עבודת אלילים.
"אנשים שנלחמים על טעם החיים, מוטחת בהם אלימות. יפה נפש זאת קללה. זה המקום היחיד בעולם שבו המילים יפה נפש נחשבות למילות גנאי. מי שנפשו יפה הוא מוקצה, אז בואו נהיה כולנו מכוערי נפש. וגם שוחר שלום הוא צמד מילות גנאי.
"אני מרגיש שצריך להניח לפלשתינים לנפשם. לתת להם להתמודד עם המציאות שלהם, להבין שההנהגה שלהם מושחתת. יהיה להם מספיק לכלוך, שיבינו שזה נמצא גם אצלם, ולא יופנה רק נגדנו. כרגע אנחנו מקור האשמה לכל דבר שרע אצלם. צריך להיפרד מהם ולתת להם לריב בינם לבין עצמם".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו