ביקורת: "בדרך לעצמי", עידן יניב

"בדרך לעצמי" הוא האלבום החמישי של עידן יניב, ונראה שהוא עדיין מחפש. לא מדובר על חיפוש חיובי, אותו מסע אינסופי בעקבות השיר החמקמק שמסרב להיכתב, אלא על חיפוש של נישה אישית.

רבים יטענו שהמוסיקה של עידן היא מוסיקה ישראלית, וייתכן מאוד שהם צודקים. לא כי עידן הצליח לזקק את מהות הצליל המקומי, אלא כי חלק מהגדרת הצליל הזה היא שהוא נטול הגדרה. בחלק גדול מהמקרים הצליל הישראלי הוא בליל (בריא יותר או פחות) של סגנונות וצבעים מהסביבה הקרובה, שמחבר (בהצלחה או פחות) בין ז'אנרים וסגנונות. ב"בדרך לעצמי" לא נוצרת תרכובת, ומוגשת לקהל תערובת של 11 שירים בגוונים שונים ללא רצף בעל משמעות.

את האלבום כתבו כמה תמלילנים ומלחינים, ובהם עידן יניב בעצמו, אך חסר בו עיבוד שייקח את כל הפרקים האלה ויהפוך אותם לסיפור עם דינמיקה אחידה או בעל אסתטיקה רציפה. בהיעדר הרצף ההרמוני, היו צריכים הקול וההגשה של יניב ליצור אותו. אבל כמו רבים אחרים היום בארץ ובעולם, ההפקה נעשית מתוך מחשבה על סינגלים ולא על אלבום, ולכן אין דגש על אותה אחדות. יניב הוא אמנם מבצע טוב, אבל ההגשה שלו באלבום הזה מעט מרוחקת, לא מתמסרת מספיק ולא מתחייבת. בהאזנה רצופה לאלבום הוא נשמע כמו גיבור של מחזמר שמקפץ בין סצנות ללא תיווך של קטעי ביניים.

ניחוחות של שלומי שבת וצביקה פיק, רמיזות לשלמה ארצי ולהראל מויאל, רסיסים של עמיר בניון ויהודה פוליקר. דמויותיהם של אלה מרחפות מעל שירי האלבום, אבל דווקא הראפר איזי הוא שמפציע בו ("הכל מהכל") ומוזג לתוך התערובת גם קורטוב של היפ הופ מסחרי. המסנגרים יגידו שב"בדרך לעצמי" יש שיר שמתאים לכל אחד. המקטרגים יגידו שהגיע הזמן להפסיק לחפש.