1.הניצחון ההיסטורי, הראשון בתולדותיה של קריית גת בליגת העל, הושג באולם מנוכר, מול קהל מצומצם, לקול חריקות נעליים ומול יריבה שפעם הייתה חדשה ורעננה כמוה, אך עובש קל צמח בערוגותיה, או אולי אלה סוליות נעליו של יובל נעימי, שבשנים האחרונות המקומות שבהן דרך התקשו להצמיח דשא.
לקריית גת, שניצחה 79:82 את נס ציונה, יש שלוש מטרות עיקריות השנה: להיות הפלטפורמה להתפתחותו של בן אלטיט (שנות ה־80 התקשרו להודות על זריקת הוו שלו), לתת למאיר טפירו (שבעה אס') במה לדמדומי הקריירה (מסר ד"ש לאקסים שעשו עליו איקס דרך לוח התוצאות) ולהישאר בליגה, כדי להראות שכל המאמץ שהגיע מהחצרות האחוריות של הכדורסל הישראלי היה שווה את זה. אתמול היה משחק חובה מבחינתה, מול קבוצה שהלהיבה בעבר אבל אם תמשיך באנרגיות הנוכחיות שלה, היא עלולה להתקרב לאותה חצר אחורית. הישראלים שלה חייבים להתעורר כדי לא להוציא שם רע לחוק הרוסי, המושמץ.
2. קרב פלייאוף כביכול בין הפועל אילת למכבי חיפה הפך למסכת איבודים וחוסר אסתטיקה משווע. אם תיקחו הגנה אגרסיבית, משמעת ולחימה, שבה כל פוזישן הוא קרב, וכל מיס־מץ' הוא פצע שחופרים בו עד שהיריבה נכנעת למוגלתה, תקבלו את חיפה של רמי הדר. האוויר בריאות מתנפח, הקבוצה משדרת מסר ראוי, עוז בלייזר טוחן בצבע את עמית שמחון ואת קאליף ווייאט, הכל טוב. האמנם? לא כל עוד השיטה חסרת תבלין של ווינריות וצריכה להוכיח את עצמה מול קבוצות ברמתה או מעליה, כשגם גרג ורגאס לא שינה את זה אתמול.
במחצית הראשונה חיפה קלעה 23 נק' וחיפשה לאורך כל המשחק את הנקודות של רנה רוז'ו (1 מ־11 מהשדה). בינתיים, בצד האילתי היו ניסיונות להיות אסתטיים, ולמרות שווייאט התקשה למצוא את הקצב שלו, פעולות של יחידים השאירו אותה בחיים, עם ניסיון ועם קור רוח, עם שלשות של קווין פאלמר ועם אפיק ניסים בפעולות דופק אפס כדי לסגור ניצחון 69:72. עכשיו אילת צריכה רק לעבור לסגול ולצהוב כדי לתת לשלומי הרוש להרגיש בבית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
