בשנה האחרונה את רוב תשומת הלב הציבורית תפסה תמונה אחת שחזרה על עצמה בגרסאות שונות, מדאיגה ומכמירת לב. ים סוער, סירות גומי צפופות, פליטים ומהגרים עושים את דרכם אל פנים היבשת, עם ציוד מועט אך עם תקווה רבה לחיים טובים יותר. ביתר שאת, נראה שאדמת היבשת האירופית רועדת תחת רגליהם של מיליוני נודדים. בזמן שכזה, מרתק לבדוק את ההשפעה של משבר ההגירה האדיר הזה, לא כפי שהוא ניבט אלינו במהדורות החדשות היומיות מסביב לעולם.
על פניו, "כבוד", ספרה של אליף שאפאק, המגולל את סיפורה של משפחת מהגרים שנקרעת בין המזרח למערב, היה יכול לתת ייצוג ספרותי נאמן למשבר ההגירה, דרך הדמויות הארציות שפועלות בו על פי צו גורלן, שלעיתים פועל בדרכים מסתוריות ומותיר אותן חצויות בין האזור ההררי הנידח של דרום־מערב טורקיה, לרחובות האפרוריים והקודרים של שכונות המהגרים בלונדון.
בשביל שאפאק זאת לא תהיה הפעם הראשונה לגעת בעצב חשוף ומסוכן; אחרי שכתבה את "הממזרה מאיסטנבול", שעסק בשואה הארמנית, היא הועמדה לדין בעוון פגיעה ברגשות העם הטורקי וכמעט נשלחה למאסר, אך לבסוף זוכתה מחוסר ראיות.
הפעם נראה שהיא עושה זאת שוב דרך סיפור חייהם של פמבה, איסכנדר, ג'מילה, יונוס ואליאס - הדמויות המרכזיות בדרמה משפחתית על שלושה דורות שמנסה לצלוח נושאים כבדים ועכשוויים כגון הגירה כלכלית והמחיר החברתי והאישי שמתלווה אליה. הבחירה של שאפאק להתעסק בנושא טעון כל כך מזמנת לה התמודדות עם כמה קלישאות תרבותיות וספרותיות, ועם חלקן היא מתמודדת בכבוד.
הסיפור מתפרס על פני כמעט 20 שנה, על רקע הריה הציוריים של טורקיה הכפרית, שם הקוראים מתוודעים לאחיות פמבה וג'מילה, תאומות קרובות במיוחד בעלות קשר סימביוטי. הספר נודד מערבה עם פמבה, שעוברת להתגורר בלונדון, ומכאן הוא מכיל בצורה סימטרית את שני הקצוות של הבחירה, את שתי הדרכים האפשריות. הראשונה היא זאת שלקחה ג'מילה היפה, שנשארה בכפר והפכה למיילדת מצליחה אך בודדה, והשנייה מוכרת לנו אולי יותר, כדרכם של מהגרים בכל עיר, שאותה אנחנו חווים עם אחותה התאומה פמבה, שהסקרנות והפתיחות הטבעית שלה הובילו אותה לחפש חיים אחרים וטובים יותר בלונדון.
אלא שאין הגירה ללא משבר, והכלל הידוע אינו פוסח גם על מהגרים טורקים בלונדון. אדם, בעלה של פמבה, מתמכר בהדרגה להימורים ומתאהב באישה בלתי מושגת, יורד מנכסיו ומאבד את עצמו בתור פועל בניין פשוט באבו דאבי. איסכנדר, בנו המבולבל, מחפש את דרכו בין התרבות הישנה לחדשה, ואילו פמבה עצמה פורצת לחלוטין את כל גדרי המוסכמות החברתיות שאי פעם האמינה בהן, ומנהלת רומן עם גבר זר.
להישאר או לעזוב - שתי האופציות טומנות בחובן הרס. אב ובן מקפריסין בלונדון // צילום: GettyImages
מאידך, גם בצד השני של העולם לא הכל ורוד. ג'מילה שנשארה בנוף הטבעי שנולדה אליו לא רווה נחת, וכרווקה מזדקנת באזור מסורתי וכפרי היא מעבירה את חייה בתחושת בדידות וחוסר ביטחון אישי, ממש כמו אחותה במערב.
תיאורי הכפר הציוריים והעולם התרבותי של שאפאק מרתקים, יפים ומבססים עד כמה שאפשר את מהימנותן של הדמויות הפועלות, אף שקצת עייפנו מחוכמה כפרית מחוספסת מבחוץ ורגישה מבפנים בצורת משפטי מפתח: "שני דברים בעולם הופכים ילד לגבר, הראשון הוא אהבה של אישה והשני הוא שנאה של גבר אחר", או "הפנים שלו הם בצבע שתן בן יום".
שאפאק מצליחה לסחוף את הקורא לתוך עולם עדין ומלא יופי על דקויותיו המוכרות יותר ופחות. האחווה הנשית, השמרנות הפשטנית והסדר העליון חשובים כולם, מכיוון שבעוד רגע הם עתידים להתנפץ לרסיסים על סלעי שכונות המהגרים בצד הרע של לונדון, ולשחרר שדים רצחניים מרבצם.
הבעיה מתחילה כאשר שאפאק מעמידה את מסלול החיים של שתי האחיות כתמונת מראה האחת של האחרת, ובכך משרתת רעיון מרכזי ופשטני על שתי תרבויות אומללות ומאושרות במידה שווה. ג'מילה הכפרייה, מלאה בתושייה ובמשאבים נפשיים, אך עקרה וסובלת מבדידות שכבר השלימה עימה, מייצגת את העולם הרומנטי הישן; ופמבה, שהפכה להיות חלק מהעולם החדש עם המשפחה שהקימה באמצע לונדון, נקלעת לסכנה אישית שמייצגת את חוסר הביטחון הטמון במציאות שבחרה. הבחירה הזאת מכניסה את הספר לסחרור שבלוני ומוגזם שחורג מהגבולות ההכרחיים לסיפור ולדמויות ומייצר חוסר אמינות בשני הצדדים.
ג'מילה חווה שרשרת אירועים שכאילו נלקחו מסיפורי עלי באבא. החרדה התמידית שמקיפה אותה מגשימה את עצמה לבסוף, והיא טועה לתת אמון בגבר, מותקפת בביתה, נתקלת בחבורת שודדים וכמעט מאבדת יהלום גדול ונדיר שירשה בדרך פלא. ומן הצד השני החיים של אחותה פמבה קורסים בכל חזית אפשרית - כלכלית, משפחתית ומוסרית. היא מתאהבת בזר מושך ומסתורי וכמעט נשאבת לחיים אחרים. השיא מתרחש כשאיסכנדר הצעיר מחליט בהשראת דודו לבצע רצח אכזרי על רקע כבוד המשפחה.
האם עושר האירועים והתחושה ששאפאק מנסה לכפות רעיון פשטני מעיקים על הקורא? בהחלט כן. עם זאת, אף שאפשר להסתדר ללא חלק מההתרחשויות האקזוטיות ששאפאק מובילה אותנו אליהן, יש לומר בהסתייגות כי החלקים החזקים בספר גוברים על אלה המוצלחים פחות. מי שיקרא בו בלי לחפש ייצוג ספרותי למציאות העכשווית ולבעיית הפליטים באשר הם, עשוי למצוא בו הנאה.
כבוד / אליף שאפאק
מאנגלית: עידית שורר; הקיבוץ המאוחד,
367 עמ'
כריכת הספר "כבוד"
