בחזרה לליל הרצח

"הזמן מרפא את הפצעים", זה כלי פסיכולוגי פופולרי, שנשמע בדרך כלל מפי המבקשים לנחם אבלים. הוא נשמע חכם, אבל הוא אינו מתאים לכל מקרה, בוודאי לא למי שרוצה או מרגיש צורך לחטט בפצעים שוב ושוב. ראינו זאת בחודש שעבר, כש־42 שנה אחרי מלחמת יום כיפור ומחדליה, עמודי העיתונים ושידורי הטלוויזיה המשיכו לעסוק בה. אנו עומדים לחזור ולראות זאת שוב בשבועות הקרובים, שהכל יעסקו ביום השנה ה־20 לרצח ראש הממשלה יצחק רבין.

השנים חלפו וסערת האירוע הנורא טרם שככה, מבקשת סיפור חדש, כזה שלא ישקע בקלישאות מתאבלות, שמרגישות כיציאת ידי חובה. גם לא עוד מריחה מאולצת על התנפצות חלום השלום שהיה או לא היה במרחק נגיעה. למרות הקושי, יש מי שעמד במשימה. זהו נתי אדלר, הבמאי והתסריטאי של "לא חשבתי שהוא יצחק", שמצא נקודת מבט חדשה לליל 4 בנובמבר 1995. מדובר בנקודת מבטו של דביר קריב, איש האגף היהודי בשב"כ, הראשון לחקור את הרוצח יגאל עמיר.

הסרט מתחיל בלי יותר מדי הקדמות. מציב את הצופה ישר מול פניו המיוסרות של קריב. המונולוג שלו, ברגעים הראשונים, מרגיש לא טבעי, מתוסרט, אבל הסבלנות עושה את שלה ומביאה איתה את תחושת הטלטלה שאוחזת באיש, בכל פעם שהוא נזכר בלילה שקרע את המדינה, ובעיקר בכל פעם שפניו המחייכות של יגאל עמיר עולות מול עיניו.

יש ב"לא חשבתי שהוא יצחק" שילוב לא פשוט של רגשנות ומכניות. מצד אחד קריב, המעריץ הגדול של רבין, ומצד שני קריב חוקר השב"כ, שמתעלה מעל סטטוס המעריץ ושומר על עדות אובייקטיבית על שהתרחש בימים שאחרי הרצח. נדמה שהרגש רק תורם לתחושה, ואנו, הצופים, נכנסים למעשה עם קריב לחדר החקירות ומתלבטים איתו - האם היה עליו להתנקש ברוצח ראש הממשלה, כפי שתיכנן תחילה, או לא.

זהו גרעין ההצלחה של הסרט, שסבל מנפילה אחת, דווקא בנקודה שבה ביקש לאזן ואולי למשוך גם קהל שאינו שבוי. אדלר נתן במה צרה מדי, מאולצת, לאחד המתנגדים החריפים לדרכו של רבין ולחתימה על הסכם אוסלו מעורר המחלוקת (עד היום), אליקים העצני. הזמן שהוקצב לאחרון, הפך את מה שנשמע ככתב הגנה על אוכלוסייה שלמה שהואשמה ברצח, לשולי עד מיותר - תרומה ענייה מדי לתסריט.

התיקון הגיע, בכך שקריב הובלט גם כמי שמכה על חטא, כמי שמקבל בהכנעה את העובדה שיחד עם חבריו, היה שותף לכישלון החרוץ ביותר בתולדות השב"כ - אי־עצירת יגאל עמיר בזמן, למרות מידע שנצבר עליו. זו לא רק נקודה מעוררת הזדהות בסרט, אלא גם מאזנת.

היא נמשכה עם ההכרה של קריב בכך שאינו גיבור, גם אם לפרקים נדמה היה שהוא מבקש להלל את עצמו, את אופיו ואת חוזקו המנטלי: הוא נאלץ להכין ליגאל עמיר קפה, אבל לא ירק בתוכו, כך סיפר; וכאמור, הוא עמד לחסל את יגאל עמיר, אבל שיקולים אישיים הגיוניים בלמו אותו.

ובכל זאת, כאמור, רגליו של קריב על הקרקע. מי שהפך לאיש חינוך בשלוש השנים האחרונות, מודע מאוד לרצון הסרט לצייר אותו כדמות טראגית ומתייסרת, אבל בשורה התחתונה הוא נמנע מהנחות, כשהוא משתף את כאבו הגדול זה 20 שנה - למה הוא ידע את כל מה שהיה צריך לדעת על יגאל עמיר, בדיעבד בלבד.