ימים מאוד לא נעימים עוברים עלינו. יותר מדי אזרחים מותקפים בפחות מדי זמן. העובדה שהיינו בסרט הזה יותר מפעם אחת אינה מנחמת ומרגיעה. גם העובדה שבמהלך האינתיפאדה השנייה וגם למחרת הסכמי אוסלו הפיגועים היו אז נוראים יותר, גדולים יותר, קטלניים יותר, לא משנה דבר. אף אחד לא רוצה למות, ואף אחד לא רוצה להיפצע.
צילום: בני פלבן, זוהר קליגמן
האזרח הישראלי רוצה שלום, רוצה מילקי זול, אבל הוא בעיקר רוצה ביטחון. זוהי זכותו הבסיסית. מדינת ישראל נוסדה, בין השאר, בדיוק בשביל זה. לא לקח לנו זמן רב כדי להבין שמזרח תיכון ושלום הם אוקסימורון ומלחמות ועימותים צפויים לנו בחיים, אבל גם הפנמנו כי מזה"ת וביטחון זה דווקא כן אפשרי.
כשיש פיגועים, או ירי של רקטות, תחושת הביטחון של האזרח נפגעת. זה טבעי. מול הירי מעזה, בקיץ שעבר, מערכת כיפת ברזל עשתה את המצופה ממנה: גם ניטרלה את הטילים של חמאס, וגם הגבירה את תחושת הביטחון של האזרח הישראלי, יהודי וערבי כאחד. למעשה, היא גם הגנה על זה שדוקר אותי היום. יירוט רקטה נמשך שניות: בתוך דקות היה אפשר לדעת שהאירוע עבר.
מה שנחוץ עתה זוהי מערכת כיפת ברזל אחרת, שתבטיח את ביטחוננו מול המפגע הבודד. וזה אפשרי. לא צריך בשביל זה טכנולוגיה ומהנדסים ואפילו לא תקציבי ענק. לשם כך נחוצה רק נוכחות מסיבית בשטח של צבא ומשטרה. כיפת הברזל האחרת צריכה להתייחס לכל מפגע כאילו היה רקטה.
בשביל זה צריך רק החלטה אחת והיא לגייס. ההחלטה מאתמול לגייס 13 פלוגות מילואים של מג"ב היא בכיוון הנכון, אבל לא בטוח שדי בכך. צריך עוד ועוד כוחות. נוכחות של כוחות ביטחון בתחנות אוטובוס, בתחנות רכבת, ברחבי ירושלים ובנקודות שונות ברחבי המדינה גם תעניק מענה לתחושת האזרח וגם, יש לקוות, תרתיע את המפגעים.
בכל הפיגועים עד עתה ראינו תגובה מהירה ואמיצה של שוטרים, חיילים וגם של אזרחים, שהפכו לגיבורים בעל כורחם. גם כאן, כל אירוע יורט בתוך דקות. אבל אין זה מתפקידו של האזרח להגן על עצמו מפני טרור. אמנם האזרח הישראלי ראוי לצל"ש (אנחנו נוכחים בכך בכל גל טרור), אבל ראוי שהצל"שים יישארו בצבא.
אתמול באנקרה הצליח פיגוע כפול אחד לגרום למותם של כמעט 100 בני אדם. זוהי המציאות העולמית שבה אנחנו חיים. הטרור הפך להיות הנשק הפופולרי ביותר בימינו. אולי בגלל זה התקשורת הבינלאומית עדיין לא מתרגשת ממה שחלק מכלי התקשורת מיהרו כבר לכנות האינתיפאדה השלישית.
אין יבשת אחת, אין נקודה אחת בעולם היום שחסינה מפני הטרור. בטח לא אירופה, לא אמריקה, גם לא אפריקה ואפילו לא אוסטרליה. אתם יודעים מה, אולי אנטארקטיקה. אבל שם מתים מקור. אין היום בעולם מקום אחד באמת בטוח. אז אם כבר לחיות בסיכון, עדיף אצלנו בבית, בארצנו. אבל עם צבא אדיר ונפלא כמו שלנו, אפשר להפחית את הסיכון באופן ניכר. זה נעשה כבר שנים. אבל בשביל זה יש מסקנה אחת בלבד והיא לגייס.
נוכחות בכל מקום
בשנות ה־90 הייתי עיתונאי בפאריס. אני זוכר את הפיגועים בלב עיר האורות. התגובה המיידית היתה הגברת נוכחות של הצבא והמשטרה ברחובות. שבתי לפאריס בינואר השנה כדי לסקר את גל הפיגועים שהתרחש שם. שוב הוצב הצבא בעיר. כך נהוג לעשות אחרי או במהלך איום של פיגועים. כך היה גם בלונדון. כך היה גם בספרד. כך היה גם בניו יורק.
הישראלים יודעים בדיוק היכן הם חיים. הם גם מודעים להסתה ולשקרים (הפרת הסטטוס־קוו בהר הבית) של הרשות הפלשתינית, של התנועה האיסלאמית, של הח"כים הערבים, כך שהציבור אינו בא בטענות לממשלה על כך שאין מו"מ או עוד ויתורים לפלשתינים. מי שמדבר על כך היום הוא קצת לא רלוונטי.
מוקדם עדיין לדעת לאן גל הטרור הולך. במצב כזה, עדיף להיות חזק, בכל מקום, בכל נקודה, בכל רחבי המדינה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו